"הוא ביקש להשאיר את התפילין עוד ועוד, ונאחז בי בכל הכוח"

"שום דבר לא היה יכול להכין אותי לכך שאהפוך לרב הקהילה היהודית בקרקוב", אומר הרב בועז גדקה. הרב, שתיעד במשך שנים את המסורת התימנית והשירים התימניים, מצא את עצמו בתפקיד המפתיע והבלתי צפוי בעליל: רב הקהילה בעיר הפולנית.

"ההתחלה הייתה בל"ג בעומר לפני שמונה שנים", הוא נזכר. "זה קרה כמעט במקרה, אחרי שהגעתי לשם כחזן בחג הפסח. ראיתי לעצמי הזדמנות להביא את תרבות יהדות תימן לפולין, והגעתי יחד עם בני משפחתי. קיימנו שם תפילות יפות ומסרנו שיעורי תורה, וכשביקשנו לחזור לארץ פנו אליי ראשי הקהילה וסיפרו שבדיוק באותם ימים עזב רב הקהילה את התפקיד. הם שאלו אותי אם אוכל לשמש כרב במקומו.

"האמת היא", משחזר הרב גדקה, "שלא נעניתי מיד בחיוב. קודם כל, כי אני משמש כרב קהילה גם בארץ, ולא ידעתי אם אוכל לחלק את זמני, אך בעיקר מפני שלא הבנתי מה נדרש ממני כרב במקום כזה. הרי ראיתי מקרוב את הקהילה הקטנה, שלמרבה הצער חלקים גדולים ממנה התבוללו, וכולם סבלו מחסר כל כך גדול ביהדות. איך נכנסים בכלל לשליחות כזו?".

רב תימני בפולין

מאז שהרב גדקה לקח על עצמו את התפקיד, הוא למד להכיר את קהילת קרקוב לעומקה. "היא מונה כ-250 אנשים", הוא מספר. "חלקם מבוגרים, שהם או בני משפחותיהם היו במקום עוד לפני מלחמת העולם השנייה. ויש גם את בני הדור החדש – רובם אינם מכירים כלל את היהדות, כיוון שהקומוניזם השכיח כמעט הכל. מדהים לראות שלמרות זאת, כאשר הם שומעים על שבת או על חגים, הזיק היהודי ניצת בעיניים, והם מגלים עניין רב. הלב היהודי פועם, וזה הדבר המרגש ביותר.

"אני רואה בתפקיד הזה שליחות גדולה מאת הבורא", מוסיף הרב, "כי באמת אין הסבר טבעי לכך שדווקא אני הגעתי לשם. אני משתדל לעשות זאת בצורה הטובה ביותר".

באיזה שפה אתה משוחח עם יהודי המקום?

"למדתי לדבר בפולנית, ואני משתמש בה בקביעות, גם לצורך תקשורת עם אנשי הקהילה, וגם עם הרשויות והתושבים המקומיים. אני גם מכין מדי שבוע דברי תורה בפולנית, ולמרות שהשילוב של 'תימני דובר פולנית' נשמע לעיתים מעניין, אני רואה בו חלק מהיופי".

הוא נעצר לרגע, ומוסיף בחיוך: "כשאנשים מהארץ מתוודעים לתפקידי, הם טוענים לא פעם ש'רב תימני בפולין' נשמע כמו התחלה של בדיחה. אולי הייתי מסכים איתם, אבל ככל שאני נמצא יותר בתפקיד, ובפרט בתקופה האחרונה, אני מבין עד כמה שזו דווקא המציאות היפה ביותר. כי כולנו עם אחד, וכולנו צריכים ללמוד להסתדר ולהיות ביחד.

"ידוע שהרמ"א, רבי משה איסרליש זצוק"ל, שבבית הכנסת שלו אנחנו מתפללים, היה מוכן בזמנו למחוק את ספרו מתוך כבוד והערכה למרן השולחן ערוך, וכל זאת כאשר הכל כבר היה מוכן על מכבש הדפוס. אני מרגיש שזה לא פלא, שדווקא אצלו בבית הכנסת ניתן לראות כיום גאולה אמיתית, כאשר היהדות חוזרת אל תוך מקום כל כך מנוכר, שבמשך שנים היה מנותק ממנה לחלוטין".

עם הרב שודריך רבה של פולין

הוא משתף בסיפור מרגש במיוחד: "יש בקהילה שלנו משפחה שהתחברה ליהדות לפני יותר מ-30 שנה ורצתה מאוד להתגייר, אך בשל עיכובים שונים הדבר לא התאפשר ונדחה עדהיום. מכיוון שאני מקורב מאוד לבני המשפחה, הם ביקשו שאני אהיה זה שאגייר אותם. כמובן שאיני יכול לעשות זאת בעצמי, אך הפניתי אותם לתהליך המתאים. בט"ו בשבט האחרון הייתי שותף למעמד מרגש ומיוחד במינו, כאשר כל בני המשפחה הגיעו לבית הדין והצטרפו לעם ישראל.

"יש גם אנשים שאנו מלווים, שזכו להניח תפילין לראשונה רק בזכות הפעילות שלנו. חגגנו להם בר מצווה מאוחרת – בגיל 60 ואפילו 70. לא אשכח את היהודי הקשיש שהנחתי לו תפילין אצלי בבית; הוא ביקש ממני להשאיר אותם כרוכים על זרועו עוד ועוד, והחזיק בי בכל הכוח במשך עשר דקות. אלו דברים כל כך מרגשים, שעד השנים האחרונות פשוט לא נראו בקרקוב".

מה הסוד שלך? איך אתה מצליח להחדיר יהדות לתוך כזה מקום?

"אין סודות, אני מרגיש רק סייעתא דשמיא גדולה שמלווה אותי. אני משתדל מאוד להתחבר לאנשים, מסתכל להם בגובה העיניים, ומביא את הכל מתוך חיוך, אהבה ושמחה, עידוד ומילה טובה. אני אף פעם לא בא להטיף או לדרוש, רק מעביר את המסר – בואו נהיה בני אדם ונעשה את רצון האלוקים".

בקבלת תעודת יורה יורה מהרב אליהו אברגל

"היהדות פורחת"

על אף הפריחה הגדולה, הרב גדקה אומר בכאב שקשה לו להסתובב ברחובות קרקוב מבלי לחוש צביטה בלב. "אתה מסתובב במקומות שבהם היהדות פרחה ושגשגה עד למלחמה. קרקוב הייתה אחד המרכזים הגדולים ביותר של היהדות עד לשואה, עם קהילה יהודית פורחת ומשגשגת, המון יהודים וחסידויות. החורבן כל כך מוחשי. אני גם שומע סיפורים קשים ביותר מאנשי הקהילה, שממחישים לי שגם השנים שלאחר השואה לא היטיבו עם הקהילה, עם פוגרומים ודברים נוראיים".

איך אתה מסביר את זה שלמרות הכל נשארו יהודים בקרקוב?

"אלו יהודים שמתגוררים כאן כבר שנים, וקשה להם מאוד לחולל שינוי בחייהם. למרות זאת אני חושב שהדבר הטוב ביותר עבורם, כמו עבור כל יהודי בעולם, הוא להיות בארץ ישראל, זהו המקום האמיתי של כולנו. בכל פעם שמישהו מהקהילה עוזב ועולה לארץ, אני לא מצטער לרגע, אלא להיפך – מתרגש מאוד ומאחל זאת לכולם".

אתם חווים אנטישמיות בעיר?

"אי אפשר להגיד שאין אנטישמיות, בפרט בשנתיים האחרונות, אבל באופן אישי זה לא משפיע עליי. אני מסתובב בלבוש יהודי מובהק, עם כיפה וציצית, ולא חושש. לפעמים אני סופג קללות או צעקות, או שאנשים שהולכים איתי מסבים את תשומת ליבי: 'ראית איך הוא הסתכל עליך? שמעת מה הוא אמר?'. אבל זה לא מטריד אותי. אני רואה את היהדות שפורחת במקום, ומבין עד כמה שאנשים רוצים לשמוע ולהתחזק. זה מה שחשוב".

לצד עבודתו עם הקהילה, הרב גדקה מלווה לא מעט יהודים שמגיעים מחוץ לגבולות פולין, לצורך טיולי שורשים או לתפילות בקברי צדיקים, וכן תלמידים שמגיעים לסיורים היסטוריים, כחלק מפעילות משרד החינוך.

"זו הזדמנות עבורי לשמוע סיפורים על גדולי עולם שהתגוררו במקום, כמו התוספות יום טוב, מגלה עמוקות, הרמ"א, הב"ח, בעל חנוכת התורה ועוד גדולים ועצומים", הוא אומר. "בית העלמין בקרקוב נמצא בשליטה יהודית, ויהודים מכל העולם פוקדים אותו כמעט מדי יום. יש גם לא מעט סיפורי מרגשים של אנשים שביקשו להתחקות אחר קברי בני משפחותיהם, ולראשונה גילו אותם בבית העלמין בעיר".

בשונה מוורשה, שהוחרבה לגמרי במלחמה, הרב מציין כי בקרקוב נותרו מבנים יהודיים רבים ובתי כנסת שעומדים על תילם, המהווים עדות לחיי יהדות תוססים שהיו בעיר, ביניהם בית כנסת הרמ"א שעומד על תילו כבר יותר מ-500 שנה. "באופן אישי הזדמן לי לסייע בגאולתם של כמה מבנים, שעברו מרכוש השלטונות לרכוש הקהילה היהודית".

עם גר לפני ברית מילה

ואי אפשר שלא לשאול: איך אתם מתכוננים לפסח?

"נכון לעכשיו, אנו נמצאים בעיצומן של ההכנות. הזמנו כבר את המצות העגולות לליל הסדר ואת מצות המכונה לימי חול המועד. יש לנו צוות מיוחד שאחראי על הכשרת המטבח וחדר האוכל, ואנו צופים שכמו בעבר גם הפעם יגיעו כל בני הקהילה לסעוד איתנו. בעזרת השם יהיה ליל סדר מיוחד במינו, ומניסיון השנים הקודמות – סיפורי הקירוב הגדולים והחזקים ביותר מתחילים דווקא באירועים כאלו. כפי שכתוב על תקופת הגאולה: 'הנה ימים באים... לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי השם'".