"בתוך החורים מצאתי משמעות": מסע התשובה והשירה המרפאת של ד"ר אילה אלבאז

אם אתם מתגוררים בירושלים, וכשפתחתם את דלת המקלט גיליתם בקבוקונים קטנים המכילים "כמוסות של שירה", בוודאי עלה על פניכם חיוך. כי השירים הקצרים והקצביים, שחלקם מדברים על המלחמה וחלקם על מצבים אחרים בחיים, נועדו בדיוק לשם כך – לתת כוח וחיזוק בתקופה כה קשה.

מאחורי המיזם היצירתי הזה עומדת ד"ר אילה אלבאז. עבורה, שירה היא לא רק מילים על דף, אלא כלי לריפוי המרחב הציבורי. כבר שנים רבות שהיא עוסקת בכתיבת שירים, ובתקופה בה פרצה מלחמת 'חרבות ברזל' היא פרסמה את שיריה באמצעות מדבקות רחוב, תחת המיזם 'מקליפות עושים ריבה – שירה במרחב הציבורי'.

את השירים, בין בכמוסות ובין במדבקות, היא מייעדת לכל קצוות הסקאלה של הציבור הישראלי. "אני בעלת תשובה", היא מסבירה, "ובשל כך אני מכירה היטב את הציבור על כל גווניו. אני מרגישה שדווקא במקום בו אני נמצאת, אני יכולה לשמש כגשר כדי לחבר בין חלקי העם".

(צילום: טל כפיר שור)

מהמזרח ליהדות

סיפורה של אלבאז מתחיל עוד בימים בהם הייתה ילדה צעירה, שגדלה בבית מקסים ויציב ברעננה, למשפחה ממעמד הביניים. "הייתי ילדה כותבת ומאוד יצירתית", היא מספרת על עצמה. "תמיד אהבתי להשתמש בעולם הדמיון, ולפני השינה כתבתי לעצמי 'יומן סודי' ששמור אצלי עד היום. הייתי שולחת שירים שכתבתי למגזינים לילדים, והתחברתי לכך מאוד.

"לכאורה היה לי כל הבסיס כדי להפוך לסופרת או למשוררת, אך כשהגעתי לגיל ההתבגרות הסטתי את היצירה לכיוונים אחרים והתחלתי להתפתח מקצועית – למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בעבודה סוציאלית. במקביל לכך החל להירקם סיפור החזרה בתשובה שלי, שהוא ממש לא טבעי ולא מובן מאליו".

איך זה קרה?

אילה שבה כשני עשורים לאחור: "חוויתי את העולם החילוני מתוך מקום של חיפוש גדול. הרגשתי שחסר לי משהו אמיתי בחיים, אך באותם ימים לא הייתה הנגשה של תכנים ביהדות, כי זה פשוט לא היה קיים. כך קרה שרק בגיל 18 נחשפתי למושג ששמו 'גמרא', והבנתי שבכל היהדות יש משהו הרבה יותר עמוק מכפי שחשבתי.

"באותם ימים למדתי במכינה קדם-צבאית. למרות שהתחלתי להרגיש קשר לנושא האמונה, חשבתי לתומי שזה לא משהו שאפשר ללמוד, ואם נולדתי בבית אחר – האמונה תישאר רחוקה ממני.

"את בעלי הכרתי כשהוא לא היה דתי, אך לאחר מכן הוא התחיל להתקרב ליהדות. זה הבהיל אותי, ובעקבות כך נפרדנו. כשהשתחררתי מהצבא טסתי לטיול למזרח, שם חוויתי חוויה גדולה כשפגשתי לראשונה טקסטים של סיפורים חסידיים. זה היה מפתיע, כי תכננתי להיחשף לתורת המזרח, היוגה וכל הדברים ההפוכים מן היהדות, אך דווקא שם נחשפתי לבורא עולם.

"כשחזרתי לארץ יצרתי שוב קשר עם מי שכיום בעלי. הבנו כבר שאנחנו צריכים להיות ביחד, אך עדיין לא הייתי במקום בו אני מסוגלת לראות את עצמי מנהלת חיים דתיים, ונפרדנו שוב. רק כמה שנים לאחר מכן, אחרי שהמשכתי בלימודיי המקצועיים ולצד זאת הכרתי את היהדות יותר לעומק, התחלתי להרגיש שזוהי דרך החיים שאני בוחרת לעצמי.

"לעולם לא אשכח את הערב בו ישבתי עם בעלי, ואמרתי לו: 'אם הייתה לי תפיסת אלוקים, הייתי מתחברת, אבל משהו חסר לי'. בעלי השיב לי בחוכמתו: 'אבל כל הדברים שאת מדברת עליהם כל הזמן – גורל, צירוף מקרים, ניהול העולם – הכל זה בעצם תפיסת אלוקים. זה אומר שיש לך את אותה תפיסה, רק שאת לא קוראת לה בשם הנכון'. באותם רגעים אמרתי לו: 'אני מוכנה לנסות גם כן את הדבר הזה, שאתה כל כך מאמין בו'.

"כמובן", מדגישה אילה, "שהשינוי לא נעשה ברגע אחד, אלא היה תהליך ארוך והדרגתי מאוד, אך מכיוון שהוא הגיע אחרי שקראתי כל כך הרבה סיפורי צדיקים שבנו אצלי את האמונה, ואחרי לימוד של הדברים לעומק, הוא נעשה באופן נכון ויעיל. לבסוף החלטנו לצאת יחד לפגישות, כמו חרדים מבית, ולמרות שזה לכאורה היה נראה מגוחך, שכן הכרנו היטב קודם לכן, הרגשנו שיש בכך משהו עמוק ונכון. לבסוף התחתנו בחתונה נפרדת, כדת משה וישראל, והקמנו בית חרדי לכל דבר".

להוסיף משמעות

את מתארת תהליך שבוודאי לא היה קל...

"שום דבר לא היה קל", מסכימה אילה. "ראשית, כי כבעלי תשובה נדרשנו למצוא את הדרך המתאימה לנו בעבודת השם, אך לא היו לנו כלים לדברים שרצינו לעשות – כמו לשלוח את הילדים למוסדות מסוימים, או להקים משפחה גדולה – שכן לא ראינו במשפחות הקרובות סביבנו דוגמה לכך".

את התחושה המורכבת הזו, שלדעתה של אילה מלווה כל בעל תשובה בדרכו, היא מבטאת בספר השירים החדש שכתבה – 'חורים של משמעות', שיוצא לאור בימים אלו. "בספר אני ממחישה את ההבנה הברורה שיש בעולם תכלית גדולה, ושאני מאמינה בה עד הסוף. אך יש גם חורים, ודווקא בתוך החורים האלו אני מוצאת את המרחב האישי שלי שמוביל לתובנות על החיים".

איך כפסיכולוגית ועובדת סוציאלית הגעת לעסוק בכתיבה?

"לאורך דרכי המקצועית הרגשתי שאני מחפשת להתמקצע בתחום הכתיבה, שתמיד היה אהוב עליי. עד שבאחד הימים נחשפתי לשיטה שנקראת 'דרך האומן', שהמשמעות שלה נוגעת לכך שבעצם יש בתוך כל אחד מאיתנו אדם יוצר. השיטה מלמדת איך לבטל את הביקורת הפנימית שיש לנו כלפי עצמנו, ולהתחיל להתעסק עם 'האדם היוצר' שלנו.

"באותם ימים התחלתי להתנסות ביצירה לסוגיה. בהמשך נרשמתי לסדנאות כתיבה שהובילו לספר הראשון שכתבתי, במטרה למלא צורך גדול כל כך במגזר החרדי, בו קיימים ספרים לרוב אך ספרי אומנות ושירה עדיין מחוץ לתחום. נכון שאומנות היא לא חובה, אך היא כמו גלידה – אתה לא חייב לצרוך אותה, אך נהנה מאוד מהחוויה".

לפני כשנתיים וחצי עברה אילה צעד נוסף, כאשר הצטרפה לתנועת התרבות של האומנים והקימה את מיזם 'המדגרה'. דרך מיזם זה היא מסייעת לכותבים להוציא את כתביהם לאור, ואף מלמדת קבוצות של נשים יוצרות שמבקשות להתמקצע בתחום. "מאז שפתחתי את הקבוצות ליוויתי למעלה מ-150 נשים בתהליכי ההוצאה של ספריהן לאור", היא מספרת, "ועוד היד נטויה".

גם היא בעצמה הספיקה להוציא כמה ספרים בשנים האחרונות, הנפוץ בהם הוא ספר השירים 'גלויות' שיצא כמארז מפורק. "כתבתי אותו במהלך חצי השנה אחרי פרוץ המלחמה, וחלק גדול מהשירים המופיעים בו נוגעים למלחמה ולמצב העם. החלטתי להוציאו כספר 'מתפרק', כדי לאפשר לכל קורא להחליט איזה שיר הוא משאיר אצלו ומה הוא בוחר למסור הלאה".

ומיהו קהל היעד של הספרים?

"אולי זה מפתיע, אך אני מכוונת את השירים גם לחרדים וגם לחילוניים. בדיוק לאחרונה יצר איתי קשר קורא חילוני, שקרא את השיר שלי 'המתנה' על חלות שבת. הוא נתן לו פרשנות כל כך מעניינת, שרחוקה לגמרי מהתפיסה שלי, ובכל זאת נכנסה לו ללב. זו המטרה שלי – לאפשר לכל אחד לקרוא את השיר ולהבין אותו בדרכו, ואם אפשר להתחזק על הדרך ולראות יותר אור בעולם – זה יוכל רק להועיל לכולנו".