ביקשתי כבר מיליון פעם – אז למה הוא לא ממלא את בקשתי?

מה ההבדל בין דרישה לבקשה במערכות יחסים, ומה גורם לבקשה שלנו להישמע כדרישה?

יהיו כאלה שיאמרו שהבדל הוא די ברור: בעוד דרישה מסתיימת לה בסימן קריאה, ואינה מתפשרת, בבקשה יש נימה של סימן שאלה.

אבל אם האמת הפשוטה הזו הייתה צרובה בתודעה שלנו, אם באמת היינו זוכים להתנהל על פיה, החיים היו נראים אחרת, במיוחד בכל הנוגע לקשרים שלנו עם הזולת.

למעשה, אנו נוטים לבלבל בין המושגים, ומשווים נימה של בקשה בכדי לתאר אקט של דרישה.

בפועל זה נראה או נשמע כך: האישה אומרת, "כבר ביקשתי ממנו כמה וכמה פעמים לא להשאיר כלים בכיור!". האמירה הזו, בליווי הטון המתאים, רגשות העצבים והתסכול, הם הם ההוכחה המוחצת לכך שהיא לא ביקשה, אלא דרשה.

כך נקלט גם המסר אצל הזולת: הוא שמע את טון הדרישה בדברים, מה שיצר אצלו התנגדות פנימית לא מודעת לפעול לפיהם, מה שגרם לכך שבפועל "בקשתי" לא מולאה. זה קרה לא כי ביקשתי, אלא כי דרשתי, וסיפרתי לעצמי שאני "מבקשת".

ואז באמת מגיעה הפליאה הפנימית בתוכי, איך הדברים לא בוצעו למרות אינספור בקשותי? וזאת מבלי להעמיק, להתבונן ולהיחשף לאמת הפנימית הקבורה אצלי תודעתית, שאלו לא היו בקשות, אלא דרישות נוקבות, לא מתפשרות, שלא מסוגלות להכיל מצב שבו לא יתממשו הדברים.

אז מה באמת מונע מאתנו לפעול ע"פ ההגדרה הכ"כ פשוטה של "דרישה" ו"בקשה"?

נראה שכמו תמיד, התשובות מצויות באמתחתנו.

למעשה, לא עשיית הפעולה, ביצועה או אי ביצועה, הם אלה שמעניינים אותי, אלא הצורך שלי, שיבוא לידי מענה בעקבותם.

הצרכים האנושיים הם אוניברסליים. כולנו נולדים עם צורך בהקשבה, הכלה, נראות, ביטחון, ערך עצמי וכו'.

במהלך חיינו, כל מה שאנו מנסים לעשות, אם לא פיתחנו את היכולת לספק מענה לצרכים הללו בעצמנו, הוא לנקוט באסטרטגיות שדרכן ייענו הצרכים הללו מהזולת.

כך שכאשר אני מבקשת, לצורך הדוגמא, מבן זוגי לנקות את הגינה, או לא להשאיר כלים בכיור, או לא לעשן בקרבתי – אלו הן אסטרטגיות שבהן אני נוקטת על מנת לענות לעצמי על הצורך בהערכה, הצורך בנראות או הצורך להילקח בחשבון.

לא הפעולה כאן היא הנושא, אלא היא רק דרך שמצאתי דרכה לענות על הצרכים הללו שלי. וכל עוד אני לא פיתחתי את היכולת הזו בעצמי – שאגב, טמונה בי – אני תלויה בזולת.

הרצון למענה הוא חזק כל כך משום שהצורך הזה הוא צורך נשמתי, קיומי, וכאשר הוא לא התמלא בילדותי – הוא ממשיך לבקש את שלו בכל מפגש עם הזולת.

הצעקה שם חזקה כל כך, ובלתי נשמעת כל כך, שאני חייבת לשוות נימה של דרישה, כי אין מצב שהפעולה לא תיעשה, או שהזולת לא יימנע מלעשות פעולה שמפריעה לי – כי אז אני אשאר ללא מענה לצורך.

אבל במקום שבו אני מודעת ומסוגלת למלא את הצרכים שלי מתוך עצמי, ולא להיות תלויה בזולת – במקום הזה אני משחררת עצמי ממנו, ומשחררת אותו ממני, ולכן מתאפשר שימוש בבקשה, והמוקד עובר לפעולה עצמה בלבד.

גם ההתייחסות אליה היא באופן ענייני, ולא אישי.

אני מסוגלת לשים סימן שאלה בסוף הבקשה, כלומר לקחת בחשבון אפשרות שהפעולה לא תיעשה, או לא תיעשה כרגע, או לא תיעשה כפי שביעות רצוני. משום שבקשה מהזולת, במהותה, מאפשרת לו את הבחירה – איך, כמה ומתי.

ישנה גם הבנה פנימית שלי, שמתאפשרת רק כתוצאה מכך שלקחתי אחריות על מילוי צרכי, והיא שהסירוב לבקשה ואמירת ה"לא", היא לא אמירה לי כאדם, באופן אישי, אלא היא לבקשה, לפעולה הנדרשת לביצוע.

וזה משום שאני כבר לא תלויה בזולת שייתן לי מענה על הצרכים שלי, וממילא לא אני כאן הנושא, אלא רק הפעולה.

זה מאפשר לי להישאר ברובד הענייני. זה מאפשר לי גם הבנה או הכלה של תגובת הזולת. זה מאפשר לי לראות אותו ממקומו, ולא לעסוק בעצמי, באופן שבו ביצוע הפעולה ישרת אותי וייתן מענה לצורך שלי.

לסיכום נאמר, שלעיתים התנגדות הזולת למה שאנו מבקשים ממנו היא משום שהוא שומע דרישה המחופשת לבקשה, וככל שאהיה מודעת יותר לאסטרטגיות שבהן אני משתמשת כדי לענות לעצמי על הצרכים שלי, אוכל להיות יותר במצב של בקשה, ולאפשר בחירה לזולת, ולעיתים גם הכלה של סירוב.

אז אם חשוב לכם שהבקשות שלכם יתמלאו, בבקשה שוו להם נימה של בקשה בלבד, ודאגו לא להיעזר בזולת למילוי הצרכים הרגשיים שלכם.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.