אני עושה את זה כי אתה רוצה, ה'. לא כי זה נוח או קל

בפרשת כי תשא אנחנו פוגשים את עם ישראל עומד למרגלות ההר, מחכה, בטוח שהוא יודע לאן זה הולך – ואז הכול מתפרק. עגל. שבר. בלבול.

הרגע שבו אין הבנה, אין שליטה, ואין "ככה תכננתי".

בחסידות מדברים על שני סוגי ביטול: ביטול היש וביטול במציאות.

ביטול היש זו דרגה שבה יש לך כישרונות, יכולות, מתנות מה'. דיבור, כתיבה, הדרכה, הכשרת מאמנות, עמידה על במות... ואת משתמשת בהם לרצונו. לא כדי לדבר על עצמך, אלא כדי לחזק אחרות. לא לכתוב כדי שיראו, אלא כדי לעזור למישהי.

זו עבודה עצומה. יש אותך – ואת מכוונת את עצמך לרצונו.

אבל ביטול במציאות – זו כבר הפסגה של הפסגות.

שם את לא מבטלת רק את הכוחות שלך, את מבטלת את עצמך. את הרצונות. את התוכניות. את מה שאת יודעת, חושבת, מרגישה. את מניחה הכל בצד ואומרת: אני עושה את זה כי אתה רוצה, ה'. לא כי זה נוח. לא כי זה קל. לא כי זה מסתדר לי.

כאן את לא מבטלת רק את הכישרונות, אלא את מבטלת את הרצונות, את התוכניות, את מה שחשבת שצריך לקרות עכשיו.

בפרשת כי תשא משה שובר את הלוחות.

לא כי הוא לא מאמין, אלא כי הוא מבין שיש רגע שבו לא מחזיקים במה שהיה אמור להיות, אלא נשארים נאמנים למה שנדרש מאיתנו עכשיו.

יש רגעים כאלה גם בחיים שלנו. רגעים שבהם את כבר במקום אחר.

כבר אחרי טיטולים, לילות לבנים, פחדים ישנים. ופתאום – חזרה אחורה.

זה רגע של עקדה.

לא עקדה של מעשים גדולים, אלא של הסכמה פנימית. לעשות את רצונו גם כשזה מנוגד לרצונך. גם כשזה לא מסתדר. גם כשאין כוח, ואין חשק, ואין מילים יפות.

ובסוף – כמו בפרשה – מגיעים לוחות שניים. שקטים יותר. עמוקים יותר.

לא נוצצים, אבל אמיתיים.

כי יש שליחויות שנמדדות במה שאת עושה, ויש שליחויות שנמדדות במה שאת חיה.

ולפעמים, דווקא כשהחיים שוברים את התוכניות, מתגלה המתנה הכי גדולה. כזו שלא ביקשת, אבל נבחרת אליה.

וכשאת הולכת עם רצון ה', גם כשזה לא תמיד מסתדר לך לפי התוכניות, בסוף מתברר שה' יודע בדיוק מה הוא עושה עבורך ולטובתך האישית.