הפסיכולוג מתריע: "צריכת חדשות היא התמכרות לכל דבר"

כשנשמעה האזעקה הראשונה בשבת בבוקר, נראה שהציבור הישראלי לא הופתע. אלו לא רק הכותרות שרמזו על כך, אלא גם התחושה ש"בסרט הזה כבר היינו". אנחנו מכירים את האזעקות, את הממ"דים ואת תחושת הדריכות. כבר עברנו את זה, ואנו יודעים איך להתמודד.

האמנם כך? דני לוטן, מנהל השירות הפסיכולוגי במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, טוען כי לעיתים זו בדיוק הסכנה הגדולה. "אין ספק שההיכרות עם המצב חוסכת את ההלם הראשוני", הוא מסכים. "כשיש לנו 'תסריט' מובנה בראש, אנו יודעים להיכן לרוץ כשיש אזעקה, יודעים גם איך נשמע יירוט ומהן ההנחיות, כך שההלם הראשוני נחסך מאיתנו, והמוח לא קופא אלא נכנס לפעולה".

אלא שלדברי לוטן, להיכרות המוקדמת הזו יש גם צד שעלול להיות מסוכן. "מי שחווה פגיעה בפעם הקודמת, או שמישהו מהיקרים לו נפגע, או שחווה טראומה אחרת, כבר לא מתייחס למלחמה כ'אירוע מוכר', אלא כפתיחה של פצעים ישנים, עם תחושה קשה של 'זה לא נגמר'. זה עלול לייצר חוסר אונים גדול מאוד, ומוכרחים להיות מודעים לכך".

במצבים כאלו אנשים זקוקים לתמיכה בעיקר של המעגל הקרוב להם

"כך תעזרו לילדים שלכם"

איך נוכל לעזור לאנשים בסביבתנו שמתקשים להתמודד עם המצב?

"הדבר החשוב ביותר שנוכל לתת להם הוא אמפתיה, מתוך הבנה וסבלנות למצבם. חשוב מאוד שנבין שבמצבים כאלו אנשים זקוקים לתמיכה בעיקר של המעגל הקרוב להם, לכן עלינו להקשיב להם, לתמוך ולשים לב אם יש צורך בעזרה מקצועית".

כשמדובר בילדים, טוען לוטן שחייבים להיות ערניים במיוחד ולשים לב לכמה כללים מרכזיים: "ראשית, יש לזכור כי הדרגתיות היא שם המשחק. אל תדריכו את הילד 'להיות אמיץ' בבת אחת. אם הוא מפחד לצאת מהממ"ד, אל תמשכו אותו החוצה בכוח, וזכרו כי התמודדות עם פחד נעשית בצעדים קטנים. בכל פעם עושים צעד קטן קדימה, ומשבחים את הילד על המאמץ.

"בנוסף, השתדלו להחזיר את השליטה לידיים של הילדים, וזכרו כי החרדה נובעת מחוסר אונים. ברגע שניתן לילד תפקיד בתוך האירוע – למשל: 'אתה אחראי לוודא שכולם לקחו בקבוק מים לממ"ד' – הוא ירגיש שיש לו אחריות, וממילא המוח יעבור ממצב של פחד למצב פעולה.

"כלי נוסף ויעיל במצבים כאלו הוא שימוש בדמיון מודרך ובמשחק, שכן הומור ודמיון הם האויבים הגדולים ביותר של החרדה. אפשר לדמיין את כיפת ברזל כ'מגן קסמים' או להמציא משחק של 'מי מוצא ראשון חמש בובות להביא למרחב המוגן'. המשחק מאפשר לילד לעבד את האירוע בלי להציף אותו בטראומה.

"והכי חשוב הוא נרמול התחושות. אם הילד אומר שהוא מפחד, אל תגידו לו 'זה לא מפחיד', אלא להיפך, תגידו לו: 'זה באמת מפחיד, גם אני לפעמים מרגיש ככה'. יחד עם זאת, תציעו לו מה לעשות כדי להקל ופחות לחשוש".

באילו מצבים תמליץ לנו על עזרה מקצועית?

"בתקופה של מלחמה אנו מצפים בעיקר לתפקודים בסיסיים – שאנשים יאכלו וישתו כפי שצריך, וגם יישנו בלילה. אם רואים שמישהו מתקשה באכילה או בשינה באופן חריג, הוא כנראה זקוק לעזרה. אבל כל דבר שהוא מעבר לכך – למשל, ילד שחושש להתקלח בגלל האזעקות או לא יוצא מהבית – נחשב בשלב זה לגיטימי ופחות מדאיג".

למי נפנה? הרי שירותי הבריאות סגורים ברובם, והעומס על הפסיכולוגים כידוע עצום...

"נכון, אבל במערכת הבריאות מציעים גם שירות מרחוק, ובקופת חולים כללית למשל זכאי כל לקוח לשלוש שיחות לפסיכולוג. במצבים כאלו כדאי בהחלט לנצל זאת, שכן דרך הטלפון ניתן לקבל את המענה הראשוני. אם מסתבר שהמצב קשה, ושאנשים זקוקים ליותר תמיכה – הפסיכולוג ידע להפנות למקום בו ניתן יהיה לקבל את הסיוע המדויק ביותר".

מתכון ישיר להצפה בחרדות

חדשות ממכרות

"התהליך שהמוח שלנו עובר הוא הרסני. ככל שאנו רואים שוב ושוב את התמונה של אותו טיל, הוא נחרט לנו יותר במוח, ומזרים אצלנו אדרנלין בקצב מוגבר. זה לא סתם שאחרי יומיים של מלחמה כולנו חשים מותשים. לא כתוצאה מחוסר שינה, אלא מהאדרנלין שאנו חווים למראה כל הסרטונים הקשים, שמשפיעים לנו על האזורים הכי רגישים במוח.

"זה לא שאסור לצרוך חדשות", הוא מדגיש, "אך יש לעשות זאת באופן מוגבל מאוד. למשל, רק אחרי שנשמעת אזעקה ורוצים לדעת מה קרה, או אחת לכמה שעות. מעבר לזה, צריך להתנזר לגמרי, בפרט כאשר מדובר באנשים חרדתיים שגם כך מתקשים לתפקד".

לסיום, מבקש לוטן לפנות דווקא לילדים (או אולי דווקא לנערים) שמשתמשים בנפצים בימים אלו של חג הפורים: "אין לכם מושג עד כמה שזה עלול להבהיל אנשים שחווים פוסט טראומה. אני טוען בכל שנה שזה חמור מאוד, אך בשנה זו מוכרחים להימנע מכך בכל דרך".