"ביני לא איתנו, אך הוא ממשיך ללמד אותי מהו חינוך אמיתי"

כבר עשרות שנים שד"ר אופיר אחימאיר נחשב לאחד המובילים בשדה החינוך הישראלי. הוא רכש תארים, צבר הכשרות מקצועיות, וליווה מוסדות חינוך רבים בתהליכי עומק מורכבים. אך כפי שהוא מעיד כיום, את השיעור החזק והמשמעותי ביותר בחייו הוא לא למד באוניברסיטה, אלא בבית פנימה – מבנו בנימין (ביני) הי"ד, הנער שנרצח באכזריות לפני כשנתיים בעת שרעה צאן.

"ביני שלנו היה ילד עם אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, מלא במידות טובות ובשמחת חיים שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל בתחום הלימודי הוא לא תמיד מצא את עצמו במערכת", מספר אופיר. "ראינו את הקושי לראשונה כבר בגיל הגן, ולאורך השנים, ככל שהתפתחתי מקצועית בתחום החינוכי, מצאתי את עצמי מלווה את ביני ומגלה שדווקא הוא המורה הגדול שלי. זה היה ממש ניסוי בתנאי מעבדה, כאשר הידע המקצועי שלי פגש את הנשמה המיוחדת של הבן שלי. היום, כשאני מרצה בפני אנשי חינוך, אני יודע שאת התובנות העמוקות ביותר אני חייב לו. הוא זה שלימד אותי מהי הבנה אמיתית, ומהו חינוך שרואה את הלב".

אופיר בהרצאה

אופיר בהרצאה לפני אנשי חינוך

אופיר בהרצאה לפני אנשי חינוך

ללמוד לחנך

אחימאיר החל לעסוק בחינוך לפני כשני עשורים, כאשר נקרא לחנך כיתה א'. "היה זה בבית ספר שבו ביקשו לחולל שינוי ולהופכו לתלמוד תורה, והתבקשתי להיות ה'מלמד' של התלמידים הצעירים. כך נכנסתי לתמונה, והייתה שנה נהדרת מכל הבחינות. הגענו ליעדים שהצבנו לעצמנו וכולם היו מרוצים, מלבד אדם אחד, שמבלי להבין מדוע סיים את השנה בתחושת החמצה. זה הייתי אני.

"באותם ימים לא ידעתי לשים את האצבע על מה שמפריע לי, כי באמת הכל היה נפלא. אבל בתחושה שלי הרגשתי שפספסתי משהו, ובעקבות כך גם הגעתי להחלטה: אני לא ממשיך בתפקיד, אלא הולך ללמוד לעומק את נושא החינוך על פי גדולי ישראל, ולהבין אותו טוב יותר. לקחתי לעצמי סוג של פסק זמן, בו למדתי בין כותלי בית המדרש. חלק לא מבוטל מהיום הוקדש לעיסוק בנושא החינוך, כשאני מנסה להבין איך גדולי ישראל התוו את דרך החינוך לתלמידיהם, ואיך הם התייחסו לנושא מבחינה ערכית וחינוכית. בסיומה של אותה שנה, גם הוצאתי חוברת שעסקה בסיכום הדברים שהעסיקו אותי מאוד.

"אחד הדברים המרכזיים שהבנתי באותה עת הוא, שבדיוק כמו שברור לכולנו שאי אפשר להתחיל ללמד ילדים בגן חובה את לוח הכפל, ובטח שלא פונקציות ואלגוריתמים למיניהם, אלא יש לצעוד איתם שלב אחר שלב – כך גם בהתפתחות החינוכית. כי יש כוחות בנפש שמתפתחים רק בגילים מסוימים. אם ננסה לפתח אותם טרם זמנם, אנחנו עלולים לפגוע בנפש מאוד. כפי שאם נלמד את הילד תרגיל מתמטי טרם זמנו, אנו עלולים להשניא עליו את המקצוע – כך בדיוק גם בתהליכים הנפשיים שהוא חווה".

אחימאיר נותן דוגמה להמחשה: "אם, למשל, נדרוש מהילד לפתוח סידור ולשנן את התפילה דרך הסידור, כשהוא מתאמץ לקרוא את המילים, בעוד שהוא בסך הכל בגיל צעיר ורך – אנחנו עלולים לפגוע חלילה בתשוקה הטבעית שלו לתפילה. ניתן לשער שאילו רק היינו מעודדים אותו להתפלל בעל פה, מתוך הבנה שכאשר יתאים לו בעתיד הוא יגיע לתפילה מתוך סידור – הוא בוודאי היה חווה את התהליך טוב יותר. הבעיה היא שהקדמנו את התהליך טרם זמנו, ובכך פגענו באותה מתיקות טבעית שקיימת אצל הילד מלכתחילה.

"אפשר לפגוש זאת גם בנושא הדמיון, כאשר נראה שבגיל הרך הם כל כך מתחברים למשחקי הדמיון – בובות, עגלות, דובונים. לעיתים אנחנו קצת בזים לדמיון שלהם, או שלא נותנים לו את המקום הראוי, ואנחנו דוחפים אותם לצייר או לקרוא, כביכול לעשות משהו שנראה לנו מועיל יותר. זה כמובן לא נכון, כי הדמיון הוא עולם ומלואו, ויש לו מקום משמעותי מאוד בחינוך שלנו. חייבים לפתח ולטפח אותו, כי על הבסיס הזה נבנות יכולות הלימוד בשנים הבאות".

ההתפתחויות הללו תמיד תלויות גיל? האם לא ייתכן שילד אחד יחווה את היכולת הזאת בכיתה א', והילד השני בכיתה ד'?

"זו אכן שאלה שסקרנה אותי, וכשבדקתי בדברי חז"ל נתקלתי בעשרות מובאות שמתייחסות לגיל כמשהו מוחלט, כמו למשל 'בן חמש למקרא', 'בן עשר למשנה' וכו'. וכן בהלכות נדרים מפרשים כי בת בגיל 11 ובן בגיל 12 כבר מחויבים בנדר שלהם, למרות שהם לא בני ובנות מצווה, וכך בעוד מקורות נוספים. זה אומר שיש ערך מהותי לגיל, ומוכרחים לדעת מהי הגישה הנכונה לכל גיל של הילדים, ובאיזו שפה נכון לדבר איתם".

אופיר אחימאיר עם בנו בנימין הי''ד

בנימין אחימאיר הי"ד בעבודה חקלאית

בנימין אחימאיר הי"ד

בנימין אחימאיר הי"ד

בנימין אחימאיר הי"ד

פייט, פלייט, פריז

אחרי שאחימאיר למד ועיין רבות בדברי חז"ל הוא המשיך ללמוד גם באקדמיה, ואף הוציא דוקטורט בנושא המודל ההתפתחותי של האדם בהקשרים החינוכיים. "במהלך הלימודים חזרתי ללמד, ואחר כך לנהל בית ספר שהקמתי בקהילה אליה השתייכנו בעיר רחובות, תחת רשת 'מעיינות רבי חייא', שעל המוטו שלו הוקמו בהמשך בתי ספר נוספים ברחבי הארץ. ההתפתחות הייתה גדולה, עד שבשלב מסוים החלטנו לעבור לירושלים. בשבע השנים האחרונות אני מתגורר עם משפחתי בעיר הקודש, ואני עוסק בהנחיית סדנאות ובהובלת רשתות חינוך".

האם אלו נושאים שמוכרחים ללמוד אותם? לא ניתן לחנך מתוך אינטואיציה?

"יש הרבה מאוד מה ללמוד ולחדש בתחום", הוא מדגיש, "וחשוב שכל הורה וכל מחנך יקראו על כך כמה שיותר ויהיו מודעים להתפתחויות בתחום. לצערי, התרבות המערבית לא תמיד מאפשרת לילדים בגילים הצעירים להתפתח די צרכם, ומכיוון שאנחנו חלק מהתרבות הזו ולוקחים בתוכה חלק פעיל, אנחנו לא תמיד ערים לחשיבות של הדבר. כך אנו דוחקים בילדים ובילדות שלנו להאיץ את תהליך התפתחותם ולהיות בוגרים, לפני שהם מיצו באמת את השלבים הילדותיים שלהם".

ומה עם ילדים שנראה שלא ממש תואמים לרמה של בני גילם, או שלא מסתדרים בכיתה?

אחימאיר מצטט את הפסוק משיר השירים "הביאני המלך חדריו", ומסביר: "כל ילד חווה ופוגש בחיים שלו חדרים מסוגים שונים – זה יכול להיות הבית שלו, החברה בה הוא חי, הקהילה שלו, המגזר שלו, הלאום שלו, או כל חדר אחר שהוא נמצא בו והוא חלק מחייו.

"השאלה הגדולה היא איך הוא מרגיש בתוך אותו חדר. כי כל אדם, ובפרט ילד ומתבגר, שואל את עצמו באופן קבוע: 'איך אני מרגיש בחדר?'. והשאלה הזו נחלקת לשניים, כאשר בפעם הראשונה הוא שואל את עצמו: 'האם החדר הזה משמעותי עבורי?', ובפעם השנייה: 'האם אני משמעותי עבור החדר?'. אם הוא מגיע למסקנה שאחת מהתשובות היא שלילית, הוא ימצא את עצמו מחוץ לחדר, ומשהו בו עלול להתערער.

"כאמור, זה נוגע לכל אדם, אך בעיקר בולט בכיתות מסוימות בבתי ספר, בהן ניתן לראות ילדים שמרגישים חסרי משמעות, ובשל כך פועלים בהתאם. בדרך כלל הם חווים אחד משלושה דברים, שבשפה המקצועית מכונים 'שלושת האפים'. האפשרות הראשונה היא 'פייט', כלומר נלחמים במורה ובתלמידים, ובכך מייצרים אווירה לא טובה. האפשרות השנייה היא 'פלייט' – הם 'עפים' ומוצאים דרך לעזוב את החדר. והאפשרות השלישית היא 'פריז' – הם נכנסים לקיפאון. האפשרות השלישית היא זו שאנו הכי פחות ערים לקיומה, כי היא מרכזת את התלמידים השקופים, שחיים בכיתה מתוך גישה של 'אל תפריע לי, ואני לא אפריע לך'. אנחנו יכולים להעביר איתם 12 שנות לימוד או יותר, מבלי שישמיעו את קולם או יבקשו משהו, או יורגשו בכלל".

אופיר כמחנך כיתה א'. כולם היו מרוצים, אך משהו חסר לי

לממש חלומות

אחימאיר עוצר לרגע, ומציין כי בנו ביני הי"ד היה תלמיד כזה. היה לו קשה מאוד ללמוד בכיתה עם 30 ילדים, אך בזמן שהיו תלמידים שהפריעו למורים, הוא לא היה מסוגל לשאת זאת. "כילד בכיתות ז'-ח' הוא היה ניגש אליי לא פעם ולא פעמיים, ושואל אותי: 'איך זה יכול להיות, שילדים צועקים על הרב ומפריעים לו?'. הוא לא היה מסוגל לשאת את זה".

אז איך הוא החזיק מעמד בכיתה?

"זה באמת היה מורכב מבחינתו, כי הלימוד היה מורכב עבורו, והעובדה שיש בכיתה יותר מ-30 תלמידים רק העצימה את הקושי. ובכל זאת, הוא היה מצליח, באופן יוצא דופן, למצוא דרך להגשים את החלומות שלו מחוץ לכיתה, ככל שהתאפשר. באותן שנים הוא פיתח באופן עצמאי מגוון רב של כישרונות, בעיקר בתחום המעשי, ועסק בעבודות כמו ריתוך, בנייה וחקלאות".

איך הגבתם לכך כהורים?

"תמכנו בו מאוד, והשתדלנו לעזור לו למצוא את הנתיבים הנכונים לו בתוך עולמות הלמידה. אבל יותר מכל, הוא היה מחדש לנו, כאשר היה מוצא דרכים שונות להתנדב ולגלות בהן את עצמו. כך הוא גם הגיע לאותה חווה בה התנדב ורעה צאן, יחד עם תלמידים נוספים מהישיבה שהיו זקוקים לכך. השתדלנו לתת לו חופש ולא להעיק עליו, מתוך הבנה שזו חוויה ייחודית מאוד, אך עקבנו מרחוק, ודאגנו שהוא יקבל מעטפת מתאימה ויהיה בחברה טובה. לצערנו דווקא שם, בימים שהוא כל כך פרח והרגיש שהוא ממצה את עצמו מכל כך הרבה בחינות, הוא מצא את מותו באופן כה טרגי".

גם היום, שנתיים אחרי הרצח שטלטל את המדינה, זוכר אחימאיר את בנו כמי שפקח את עיניו מבחינה חינוכית, ומסביר לא פעם להורים לילדים כאלו את האופן שבו יש להתייחס אליהם – "לא לראות את מה שהם לא מסוגלים לבצע, אלא את מה שהם יכולים ומצליחים בו, ובכך להתמקד".

ומה תוכל להמליץ להורים שרוצים לצאת עם כלי שימושי מהכתבה?

"הייתי ממליץ להם פשוט לשבת יחד עם דף ועט, לשאול את עצמם שאלות על הילד שלהם, כשכל אחד מהם מציין בנפרד את החוזקות שיש לו. רצוי שהאמא תהיה זו ששואלת, והאבא יענה על שאלות פשוטות, כמו: מה היכולות הבולטות של הילד? מה האיכויות שלו? איזה סוג בעיות הוא מצליח לפתור? ועוד. כמנהל בית ספר דאגתי לערוך את השאלון הזה לכל ההורים שרשמו את ילדיהם לכיתה א', מתוך רצון להמחיש להם עד כמה שהילד שלהם ייחודי ובעל מעלות, ולא פחות חשוב – להמחיש זאת למורים שעומדים לחנך את הילד. כיום כולנו מודעים, יותר מאי פעם, לכך שיש מגוון רחב של אינטליגנציות, ואין ילד שאי אפשר למצוא אצלו לפחות סוג אחד של אינטליגנציה שבולט ברמה גבוהה. כי כל ילד הוא ייחודי, עם כישורים משלו, ותפקידנו כמבוגרים הוא פשוט לעזור לו למצוא ולממש אותם".