"לתת תרופה לחבר? זה יותר מסוכן מכפי שנראה לכם"

הבוקר, כשהגעתי לכיתת הלימוד, מצאתי צוות מד"א מסביב לאחד החברים שהתעלף והיה מבולבל. הוא נלקח למיון, ולמחרת (אחרי ששוחרר במצב טוב) הוא סיפר שהכל קרה בגלל תרופות שלא נלקחו בזמנן.

החלטתי לנצל את האירוע הזה ולהבהיר אחת ולתמיד: במה מיוחד הטיפול התרופתי באדם המבוגר. בהמלצה על מתן תרופה לאדם המבוגר, נידרש מעבר לשיקול של תועלת מול הנזק, גם להתחשב בגיל ובשינויים הפיזיולוגים שחלו באדם, בתפקוד שלו, במשקלו, במחלות מהן הוא סובל, ובתרופות נוספות שהוא נוטל, כדי שלא תהיה אינטראקציה ביניהן.

האוכלוסייה המבוגרת היא צרכנית גדולה של תרופות. היא מהווה 10% מתושבי ישראל, וצורכת שליש מסך התרופות המונפקות בארץ. מה שמדהים הוא ש-25% מסך האשפוזים במטופלים מעל גיל 80 הם על רקע של תופעות לוואי מהתרופות. התאמת תרופות לאדם מבוגר דומה לתפירה מדויקת של בגד חדש לפי מידה.

גם למטופל עצמו יש אחריות. עליו לדעת את ההתוויה לנתינת התרופה, ובהתאם לכך לשאול את רופאו האם צריך להפסיק, וכן - האם ההתוויה כבר אינה רלוונטית. כמובן שאין להעביר בשום אופן תרופה מאדם אחד לאחר (למשל לא לתת תרופת שינה לחבר שמתלונן על בעיית שינה), ולא להמליץ על תרופה לשכנה.

יוצא מכך, שהתאמת תרופה למטופל דורשת לא רק התוויה לבעיה, אלא גם שיקול דעת מקיף בהתאם לרקע הרפואי של המטופל, הבנה בפיזיולוגיה של הגיל, וכמובן הבנה בתרופות ויחסי הגומלין ביניהן, כדי למנוע תופעות לוואי.

על המטופל להיות עירני וקשוב לשינויים החלים בגופו עקב תופעות לוואי, כמו: טשטוש ראיה, בלבול, חולשה, סחרחורת, ישנוניות ועייפות. לכן הכלל הראשון הוא: "אל תגרום לנזק". הכלל השני הוא: "תתחיל נמוך ולך לאט ובהדרגה", או כפי שנאמר באנגלית: "Start low, Go slow".

הכותב הינו רופא גריאטר