כשהאור כבה בבת אחת: דודה שחווה ניכור הורי - במכתב לאחיינית האהובה

אומרים שפרידה היא סוג של אבל, אבל בפרידה מילדה שנמצאת במרחק נגיעה ובכל זאת רחוקה שנות אור, אין שום דבר שאומרים או עושים ויכול לנחם. בעולם השכול הרגיל יש טקסים, יש הספדים, יש קהילה שעוטפת. בפרידה הזו, שנכפתה עליי ללא הסבר, אין שום טקס שיכול לאחות את השברים. יש רק חלל ריק בלב, מלא בשאלות ודמעות ושאלה אחת שמהדהדת בראש ללא הפסקה, כמו פעימת לב שבורה: "למה?".

עד לפני כמה חודשים, היא הייתה האור שלי. לא סתם אחיינית, אלא השמש שבמרכז המערכת שלי. היא הייתה הילדה שחיכיתי לראות בכל סוף שבוע, זו ששלחה לי הודעות "אני אוהבת אותך" סתם באמצע היום, הודעות שהיו מאירות את ימי העבודה הכי עמוסים שלי. בבת המצווה שלה רקדנו יחד, צחקנו עד שכאבה הבטן, וחשבתי לעצמי שהקשר הזה הוא עוגן לכל החיים. הרגשתי בת מזל כל כך שזכיתי להיות חלק מהעולם שלה, לשמוע את הסודות הכי כמוסים, להכין לה את הפסטה המדויקת שהיא אוהבת, ולזכות לביקורים שלה בשבת אצלי בבית – רגעים שבהם הזמן פשוט עצר מלכת.

שום דבר לא הכין אותי לזה שבת המצווה שלה תהיה למעשה מסיבת הפרידה שלנו. מאז אותו ערב, או אולי כמה ימים אחרי, הכל השתנה. ההורים שלה, שכבר היו בתהליך פרידה קשה עוד הרבה לפני, לא ידעו להגיד לי למה היא חסמה אותי בטלפון. פתאום, ביום בהיר אחד, את החיבוק החם והקרוב שלנו החליף קיר אטום, קר ומנוכר של ריק. כלום. נאדה. כבר כמה חודשים שאני חסומה אצלה בטלפון, מביטה בתמונת הפרופיל שנעלמה, מבלי לדעת למה. הריק הזה הוא לא שתיקה – הוא צעקה של חוסר אונים.

"מה זה בכלל הצד השני? מתי נוצר קו הגבול הזה ביני לבין הילדה האהובה שלי?"

בתור דודה, הניתוק הזה מרגיש כמו מוות, אבל מוות מהסוג הנורא ביותר – כזה שהוא איטי כל כך, שבו את מרגישה את הקמילה והניוון בכל רגע ורגע. ניכור הורי הוא תופעה פסיכולוגית הרסנית שבה ילד עובר "שטיפת מוח" סמויה או גלויה נגד אחד מהוריו. אבל מה שלא תמיד מדברים עליו זה ההדף, ההשפעה המפלצתית של הניכור על כל הסביבה. הניכור הזה שולח גרורות לכל מי שמכיר ואוהב את הילד הזה – סבים, סבתות, דודים ודודות. ואני? אני מצאתי את עצמי פתאום מושלכת אל 'הצד השני'.

אבל מה זה בכלל הצד השני? מתי נוצר קו הגבול הזה, ומי בכלל ביקש ממנו להגיע? בטח לא אני. אני הרי עדיין שומעת בראש את הקול הדקיק שלה מהמגלשה, כשהייתה ילדה בת 4 שהוצאתי ליום כיף, רק כדי לקנות לה את ההפתעות הכי שוות ולראות את העיניים שלה נוצצות. והיום, מול השתיקה שלה, אני מבינה הכל – אני מבינה שהיא לא שונאת אותי בגלל שפגעתי בה. היא "שונאת" אותי כי אני חלק מהסיפור שהיא נאלצת לאמץ כדי לשרוד רגשית בתוך קונפליקט בין-הורי שגדול על מידותיה. הניכור דורש ממנה נאמנות מוחלטת לצד אחד, והמחיר של הנאמנות הזו הוא מחיקת כל מי שנמצא בצד הלא נכון של המפה.

מה שהכי כואב לי הוא חוסר האונים. אם היינו רבות, הייתי יכולה לבקש סליחה, היינו צועקות, בוכות וממשיכות כאילו כלום לא קרה. אם הייתי יודעת מה הטעות שלי, הייתי הופכת עולמות כדי לתקן. אבל כאן אין הסבר. יש רק שתיקה עבה, כבדה, כזו שלא משאירה לי שום סיכוי מולה. המומחים קוראים לזה "אובדן עמום" – מצב שבו האדם פיזית נמצא כאן, אבל הקשר הנפשי איתו מת. אבל האם הקשר שלי איתה, עם האור של חיי, באמת נגמר? איך זה יכול להיות שהיא בחרה לנתק את הקשר – האם יש לה בכלל מושג כמה אוהבים אותה? כמה מתפללים לשלומה בכל ערב?

מי שחושב שניכור הורי הוא בעיה של אדם אחד – טועה בגדול

הגיע הזמן שהמערכת תתעורר. הייתי רוצה שיקום גוף מסוים שיחליט לשים קץ לניכור הורי, ולחייב את הצד המבצע ניכור הורי בקנסות כבדים וסנקציות משמעותיות. לאף אחד לא מגיע לחוות את החוויה הנוראית הזו, בטח לא כשמדובר באנשים נורמטיביים שלא פגעו ולא יפגעו בילדים לעולם. הניכור הוא התעללות רגשית, לא רק בילד אלא בכל המעגלים סביבו.

מי שחושב שניכור הורי הוא בעיה של אדם אחד – ההורה השני - טועה בגדול. זו לא בעיה רק בין ההורים; זו בעיה של המשפחה כולה, ולמערכת המקצועית אין תשובות אמיתיות לתת לנו. אני לא צריכה אף עובדת סוציאלית שתגיד לי להשאיר את הדלת פתוחה – הדלת הזו מעולם לא נסגרה. הילדה הזו היא אור מרגע לידתה והיא תמשיך להיות אור בלבי ובלב של כל מי שאוהב אותה.

היא אולי לא יודעת או לא מאמינה שעדיין אוהבים אותה בגלל כל הרעש שמסביב, אבל אם היא תקרא את המילים האלו, היא תדע. היא תדע מי אני, היא תדע שמעולם לא עזבתי, שהדלת של הלב שלי תמיד הייתה ותהיה פתוחה לרווחה. היא תדע שאני מחכה לה באותו מקום, ללב שלה שירצה לחזור אליי, לסיפורים שחיברתי רק בשבילה לפני השינה (זוכרת את מר שטר?). היא תדע שאני מתגעגעת אליה בכל דקה, ושהאמת תמיד חזקה יותר מהשקרים שמספרים לה על העולם. 

אני מחכה לך אהובה שלי, באותו מקום, ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך.