"הוא הידיים שלי, ואני העיניים שלו": סיפורם של יוסף חיים וענבר בן דוד

בסלון של יוסף חיים וענבר בן דוד, השקט מדבר חזק יותר מהמילים. יש ביניהם כבוד הדדי וסבלנות של מי שלמדו לחכות - שלוש שנים הם המתינו זה לזו עד שקיבלו אור ירוק להינשא, וכבר 11 שנה שהם מטפחים ביחד את הקן הפרטי, למרות המגבלות הפיזיות עימן הם מתמודדים

משפחת בן דוד

"רק ה' יקבע מי יחיה"

בתשעת חודשי החיים הראשונים של ענבר, לא הייתה יד אימהית שתחבק אותה. היא שכבה בעריסת בית החולים, נתונה לחסדיהן של האחיות שטיפלו בה במסירות אך התחלפו בסיומה של המשמרת. "כשאימא שלי הביולוגית הייתה בחודש השמיני להיריון, אמרו לה שהעובר סובל ממום לא ברור בגפיים", היא פותחת. ענבר נולדה עם נכות פיזית המשליכה על אורכי זרועות הידיים והרגליים. הוריה, שהתקשו לשאת את השוני, החליטו לחתום על בקשה לאומנה ולהותיר אותה בבית החולים, שם שהתה במשך חודשים. "אמרו לי שהייתי תינוקת מפונקת, והייתה רק אחות אחת שאיתה הייתי מסכימה לאכול. בלעדיה לא הייתי אוכלת", היא צוחקת.

יום אחד הגיעה לבית החולים אישה בשם מרים מזרחי, יחד עם בתה בת ה-12. "משפחת מזרחי החליטו שהם מעוניינים לאמץ ילד. הכניסו אותם לתינוקייה ואמרו להם: 'תבחרו במי שאתם רוצים'. הילדה הסתכלה, הצביעה עליי ואמרה: 'אני רוצה אותה'". ענבר הייתה תינוקת זעירה, ושקלה 3 ק"ג בלבד. הצוות הרפואי ניסה להניא אותן מההחלטה ולכוון אותן לתינוקות אחרים. הם הסבירו לשתיים כי התינוקת רזה וחלשה, וככל הנראה לא תשרוד עוד זמן רב. "ואז אימא שלי המאמצת הודיעה להם: 'לא אני ולא אתם קובעים מי יחיה. את זה רק ה' יקבע'".

התינוקת הצטרפה לשמונת ילדיהם הביולוגיים במשפחת מזרחי. "רובם היו נשואים, חוץ מהאחות בת ה-12", ענבר מדייקת. היא לא הייתה היחידה שאומצה. בהמשך הצטרפו אליה שלושה אחים נוספים – ילדים נוספים שננטשו כפעוטות, וסבלו ממוגבלויות פיזיות לא פשוטות כדוגמת CP.

את מרגישה באיזשהו אופן את החוסר בדמות הורית בחודשים הראשונים?

אילוסטרציה

"משתדל להיות רגיש לאחרים"

יוסף חיים עבר מסע חיים משל עצמו. בחודש השישי להיריון, הרבה לפני תאריך הלידה הצפוי, הוא הגיח במפתיע לאוויר העולם. הלידה המוקדמת פגעה במאור עיניו. הוא גדל בארצות הברית, ובהיותו בן שמונה החליטו הוריו לעלות ארצה. כאן עברה עליו ילדות לא פשוטה.

"סבלתי בבית הספר מהצקות ואלימות", הוא משתף בגילוי לב. "במסגרות החינוך לא הייתה הדרכה נכונה לצוות ולתלמידים איך להתייחס לילד עיוור. אני זוכר שילדים היו נוגעים לי בקביעות בחפצים ובמכונת הברייל שלי. בטיולים שנתיים לא הבנתי מה קורה סביבי, ובאופן כללי הרגשתי לא מוערך וש'לא רואים אותי', כמו שאומרים". הוא מתאר כי ספרי הלימוד לא היו מותאמים למצבו, או שהודפסו באיחור, עמוק לתוך שנת הלימודים – מה שלא אפשר לו להיות שותף למתרחש בכיתה.

יוסף חיים בפעילות

מה נתן לך את הכוח להגיע לבית הספר מדי יום?

"את האמת? לא הייתה לי ברירה".

אתה מרגיש שהשנים הקשות הללו בנו בך משהו?

"בעיקר רגישות לזולת והבנה של מה הוא כאב. יש הרבה מחנכים ומדריכים שעובדים עם ילדים, אבל לא מבינים אותם בקטע הרגשי. בגלל מה שחוויתי, אני מבין היטב את המצוקה הזאת, ומשתדל להיות רגיש לאחרים ולחוש יחד איתם את הכאב שלהם".

יוסף חיים לא הסתפק רק בשיעור הקשה שלמד על בשרו. הוא העמיק את ידיעותיו בתחום, ולפני כמה שנים כתב ספר הדרכה מקיף בנושא. "ראיתי שאין בעברית שום ספר הדרכה שמסביר מה זה עיוור. ישבתי וכתבתי מהניסיון האישי שלי, והשתדלתי שיהיה נגיש וכיף לקריאה. הוספתי לסיום הלכות שנוגעות לעיוורים, אבל זה פחות התחום שלי. אותן רק ליקטתי".

בספר הוא מתווך את עולמם של לקויי הראייה, ומספק את ההדרכה שהייתה חסרה בסביבתו. "קיבלתי תגובות מאוד יפות. אנשים סיפרו שהספר פתח להם צוהר חדש ואפיק שלא הכירו על עיוורים. אני מקווה שאנשים גם מיישמים".

יש בך כעס על הילדים שפגעו בך או על הצוות החינוכי?

"עכשיו כבר לא. לפני בערך חמש שנים נפגשתי עם אותם ילדים, הם ביקשו ממני סליחה, ודיברנו על כל הנושאים האלה. הם הבינו שהם טעו. היום המצב בבתי הספר כבר יותר טוב".

יוסף חיים בפעילות

"לא צריכה שירחמו עליי"

ההתמודדות החברתית לא זרה לענבר. גם היא סבלה מהצקות ומשדר של ילדה בלתי רצויה בשל המוגבלות. עם כניסתה לתיכון, היא התחברה לראשונה לבת שחלקה איתה את שולחן הלימודים. "הרגשתי שסוף סוף יש לי חברה אמיתית, שמסתכלת עליי בתור ענבר, ולא כעל עוד אחת מסכנה שצריך לעזור לה. אני עצמאית, עושה כמיטב יכולותיי ולא צריכה שירחמו עליי". היא מציינת כי החברות האמיצה ביניהן נמשכת עד היום, עשרים שנה אחרי.

החברות לכיתה הכירו את הרקע ממנו באת?

"כן, ובבית הספר היסודי חלק מההצקות היו סביב הרקע שלי". היא מסבירה כי בגלל שהייתה מוגדרת כילדת אומנה, על פי חוק היא נותרה עם שם המשפחה של הוריה הביולוגיים. הוא מופיע ברישומים השונים, כדוגמת רשימת השמות בכיתה. "שם המשפחה הביולוגי שלי קצת מסובך, והוא הצחיק את הבנות בכל פעם. כשמורות חדשות נכנסו לכיתה, הן היו מסתבכות בקריאה שלו ומעוותות אותו, והבנות היו תופסות על כך טרמפ וצוחקות עליי. הייתי ממש נפגעת מזה". ענבר עלתה לתיכון למודת לקח. היא ניגשה להנהלה וביקשה שהשם הביולוגי יופיע רק בטפסים הכרחיים, כגון במבחנים רשמיים. ברשימת השמות היא הופיעה מעתה כענבר מזרחי.

בהיותה בת 19, התקשרה שדכנית לאימה המאמצת והציעה לה בחור בן 23 בשם יוסף חיים בן דוד. "נפגשנו פעמיים, והיה לשנינו ברור שתהיה פגישה שלישית. ערב אחד אימא שלי קיבלה שיחת טלפון מהשדכנית. היא הודיעה לה שהבחור ומשפחתו רוצים להפסיק את הפגישות. לא הבנו מה קרה".

בירור מעמיק מצד ענבר ומשפחתה העלה מה הסיבה לעצירה הפתאומית של השידוך. "אימא של יוסף חיים כנראה התרגשה מאוד שהוא הולך לקראת סגירה, ושיתפה את המשפחה המורחבת. ואז המשפחה שלה התחילה להגיד: 'ומה עם בדיקות גנטיות? אם הבחורה עם מוגבלות, אולי הדבר תורשתי?'".

יוסף חיים, הרגשת תחושת פספוס כשהשידוך נעצר?

"כן, בטח. אני מצדי לא אמרתי כלום, ובהתחלה אפילו לא הסבירו לי למה עצרו". השניים מסבירים שיוסף חיים מגיע ממשפחה קטנה ויש לו אחות אחת בלבד, מה שהגביר את הלחץ מצד המשפחה המורחבת על פגיעה בדור הבא במשפחה. "אימא של יוסף חיים הודיעה לשדכנית שהיא לא רוצה שניפגש בינתיים. היא לא הייתה מוכנה שיישבר לי הלב אם חלילה הבדיקות לא יצאו טובות", מספרת ענבר על חמותה.

הבדיקות נמשכו חודשים ארוכים, וסופן לא נראה באופק. בינתיים כל אחד מהם המשיך להיפגש עם הצעות שידוכים נוספות. בשלב כלשהו ענבר הודיעה לאימה שהיא לא מעוניינת להמשיך ולהיפגש עם בחורים אחרים. "רציתי לחכות לתשובה ממשפחת בן דוד, ולראות מה הם אומרים. אם הם לא רוצים סופית – אקבל זאת.

"אחרי שלוש שנים, פגשתי במקרה את אימא שלו באירוע. היא ראתה אותי ו'נדלקה עליי'", ענבר צוחקת. "היא ביקשה שנחזור להיפגש. אמנם לא סיימתי את כל הבדיקות, אבל אלו שהספקנו יצאו כולן טובות". ההחלטה להינשא התקבלה עד מהרה. "הייתה חתונה מאוד שמחה. הגיעו הרבה אנשים והיה מרגש", הם משתפים.

יוסף חיים וענבר בחתונתם. צילום - אבידן אברהם

"משלימים אחד את השני"

איך אתם מנהלים את הבית מבחינה טכנית?

"לפני החתונה, כשהתייעצתי עם מישהי, היא אמרה לי: 'הוא יכול להיות הידיים שלך, ואת תהיי העיניים שלו'. ככה באמת אנחנו עובדים. אם למשל אני צריכה דברים מהארון למעלה, אני מכוונת אותו, ואנחנו משלימים אחד את השני". יוסף חיים מוסיף: "יש דברים שלענבר קצת קשה לעשות ואני יכול – לדוגמה, לקלף ירקות. חשוב לי גם לדאוג שהבית יהיה מסודר ונקי, ושכל דבר יהיה במקומו".

איך אתה מבצע את זה?

"על ידי מישוש של החפצים. עם השנים למדתי להכיר את הבית, ואני יודע מה אמור להיות איפה".

לפני כארבע שנים, פנה ליוסף חיים מכר מכפר חב"ד בשם צבי ליטמן. הוא ביקש ממנו לחבור אליו להקמת ארגון המנגיש את היהדות ללקויי ראייה. "דיברנו על כך שיש בתי חב"ד לכל מיני סוגי מוגבלויות, ואולי הגיע הזמן שיהיה בית חב"ד לעיוורים". הארגון, ששמו 'אור חב"ד', מסייע לקשר בין לקויי ראייה לבתי כנסת בסביבתם, מספק תכנים יהודיים כגון מצות לליל הסדר, ומקיים מדי פעם פעילויות שונות במקומות מרכזיים. "ארגנו ביקור במאפיית מצות בכפר חב"ד, וצבי דאג לאוטובוסים ומלווים. היו גם מסיבת חנוכה בירושלים והתוועדות בי"ט כסלו".

בנוסף, הם פתחו קבוצת וואטסאפ שקטה, בה חברים כמה עשרות לקויי ראייה. "מדי שבוע אני שולח בה הודעה קולית קצרה שנקראת 'ממתק לשבת', ולפני החגים אני מקליט את ההלכות שרלוונטיות לחג".

יוסף חיים מברך את בתו ב'ברכת הבנים' בערב יום כיפור

"מקבלת את המוגבלות באהבה"

כשיוסף חיים וענבר התחתנו, הם המתינו לילדים במשך שבע וחצי שנים. "חשבנו להתחיל טיפולים, והחלטנו לחכות איתם לאחרי פסח. בפסח ענבר גילתה שהיא בהיריון". חנה לאה, כיום בת 3, נולדה בריאה ושלמה. "חכמה ומוכשרת", מפרגן האב הגאה. ענבר מספרת כי "כשהייתה יותר קטנה, חנה לאה הייתה לוקחת תיק ואת מקל הנחייה של יוסף חיים, ומכריזה שהיא יוצאת לקניות. היא אוהבת לכוון את אבא יחד איתי כשהוא מוריד משהו מהארון, ולהגיד לו ימינה-שמאלה".

כשאני מבררת לגבי האתגרים הנוכחיים, אני מקבלת מהם תשובה מיידית: מציאת מקום עבודה קבוע, שיתאים לכישוריהם. "למדתי תמלול והקלדה. אני ממשיך לחפש ותמיד מקווה שבסוף זה יגיע ואמצא מקום עבודה טוב ואיכותי", אומר יוסף חיים. ענבר למדה מזכירות רפואית. "הלכתי למיליון מקומות עבודה, אבל תמיד בסוף לא קיבלו אותי. זו טעות של האנשים שמסתכלים רק על המוגבלות". בהמשך היא פנתה לתחום הגרפיקה, וכיום מבצעת עבודות מזדמנות מהבית.

תקופות של קושי מתמשך, כפי שחוויתם שניכם במהלך חייכם, מעוררות שאלות כלפי בורא עולם?

"את העיוורון אני מקבל ושלם איתו", משיב יוסף חיים. "מה שקשה לי זה לא איפה אלוקים, אלא איפה בני האדם. כלומר, איפה היחס של האנשים. זו השאלה מבחינתי". ענבר ממשיכה: "אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. נכון, יש את האתגרים, אבל אנחנו לא נלך ונתלונן למה אשר עשו אותי ככה. אני מקבלת את המוגבלות באהבה".

מה החלומות שלכם הלאה?

"להמשיך להיות בריאים ולזכות למשפחה גדולה, בעזרת ה'", עונה ענבר. "שה' ייתן לי את הכוחות ואת היכולת". יוסף חיים מסכים עם כל מילה שלה, ומוסיף: "החלום שלי אישית הוא לזכות להשפיע על כמה שיותר אנשים להתייחס נכון לעיוורים. בפרט הייתי רוצה להגיע להורים שיש להם ילד עיוור, ולהכיר להם את הכלים שיאפשרו לעזור לו להתמודד נכון עם החיים. קיימים הרבה כלים כאלו, והלוואי שאזכה".