האווי יוסף דנאו: "כשמישהו קורא לי 'קוף', אני קורא לו 'אחי'"

באמצע הריאיון, האווי יוסף דנאו מקבל שיחת טלפון ומתנצל בעדינות. על הקו נמצאת אימו – פיליפינית נוצרייה מתל אביב. הפער בין בחור הישיבה עם הדיבור העדין לבין מסע חייו בלתי נתפס. הסיפור הבלתי ייאמן של האווי מתחיל תשעה חודשים לפני הולדתו. אימו התגרשה מאביו, עזבה את הפיליפינים והגיעה ארצה כעובדת זרה. משפחה אמידה מצפון תל אביב שכרה את שירותיה כעוזרת בית, והעתיד נראה מבטיח.

ימים ספורים לאחר תחילת עבודתה, היא החלה לסבול ממיחושים לא מוכרים. בדיקה קצרה העלתה הפתעה, שעתידה לשנות את חייה – התברר לה שהיא בהיריון. המחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה לשוב לפיליפינים, שם חיה משפחתה. כשעדכנה על כך את מעסיקיה, הם מיאנו לקבל זאת. אמנם ההיכרות עימה הייתה קצרה, אך הם לא היו מוכנים שתעזוב, והודיעו לה שהיא והילד העתידי יהפכו לבני בית קבועים. וכך אכן היה. למציאות חיים זו נולד האווי.

"זכיתי בלוטו – מבלי לקנות כרטיס"

האווי (25), או האווי יוסף כפי שהוא נקרא בשלוש השנים האחרונות, נישא לפני כחודש לבת למשפחה דתית מהשומרון. בני הזוג מתגוררים ברמת גן, סמוך לישיבה בה האווי לומד בשעות הבוקר. האווי הוא זמר, וגם מעביר הרצאות, בארץ ובעולם, תחת הכותרת "אהבה ואמונה". הוא מפרט בהן על סיפור חייו הלא שגרתי בעליל, ומחזק יהודים באמונתם.

"גדלתי עם אימא ביולוגית ועם עוד זוג הורים מאמצים", הוא פותח. "ההורים התייחסו לכולנו כאל משפחה אחת לכל דבר. הייתי חוזר מבית הספר, ו'אחותי' הישראלית הייתה מכינה לי בטבעיות המבורגר או פסטה". ההורים המאמצים העניקו לכל אחד מילדיהם קומה משלו, וגם האווי ואימו זכו לקבל קומה משלהם. "הם היו מלאי חסד כלפינו", הוא מדגיש.

לא הרגשת סוג ב' מבחינות מסוימות?

"רק מחוץ לבית. בתוך הבית המציאות הייתה מאוד משפחתית ונורמלית, אבל מעבר לדלת היא לא התקבלה כמובנת מאליה. גם מבחינה חיצונית הייתי שונה בנוף – הילד הפיליפיני היחיד בכיתה".

האווי בבית הספר

במשך שנים האווי חש נקיפות מצפון. "גרתי בצפון תל אביב, במציאות כלכלית שהיא מאוד מאפשרת. לאימא שלי היו חברות פיליפיניות בארץ, ודרכן הכרתי ילדים פיליפינים בני גילי. בכל מפגש כזה, היה ניכר שהצורה בה אני חי ורמת החיים שלי שונות מאוד משלהם. חשתי כאילו זכיתי בלוטו, למרות שאפילו לא קניתי כרטיס להגרלה".

האווי גדל כילד שקט ונחבא אל הכלים. "היה לי חבר אמיתי אחד – ילד שהיה שכן שלי ולמדנו ביחד באותה כיתה". המוזיקה, שמלווה אותו עד היום, הייתה כל עולמו וממנה שאב עידוד ונחמה. "בכיתה ג' התחלתי לכתוב, להלחין ולנגן בגיטרה. כבר לא היה לי צורך בזמן משחק עם חברים, כי הזמן הפנוי התמלא במוזיקה".

אפשר לומר שהמוזיקה הייתה מקום הבריחה שלך?

"כן. היא הייתה החיים שלי. לולא המוזיקה, כנראה שלא הייתי חי. היום התשובה שלי תהיה שונה", הוא מבהיר מיד. "הבנתי שאם המוזיקה היא החיים, אז מה קורה כשאין מוזיקה? מה מחזיק אותך ונותן לך את המשמעות? ובאמת, באותן שנים, כשלא התעסקתי במוזיקה – נפלתי לדיכאון עמוק ולמקומות מאוד נמוכים".

המוזיקה התגלתה לא רק כמקור למשמעות עבורו, אלא גם כאחד מכישרונותיו הבולטים. בגיל 18 הוא השתתף בתחרות מפורסמת לכוכבים מוזיקליים חדשים, והגיע בה לשלב מתקדם. ואז, כשהוא בשיא ההצלחה מבחינתו, הגיע הרגע ששינה את התמונה – האווי התגייס. "פתאום לא הייתה לי אפשרות להתפנות למוזיקה, וכל מה שהדחקתי הגיע".

תסביר. מה הדחקת?

"מגיל צעיר התבשל אצלי בפנים משבר זהות, ולא הרגשתי שייך לשום מקום. בצבא התחושה הזאת הלכה והתעצמה. אם היו שואלים את חבריי למה התגייסו, הם היו עונים: 'בשביל עם ישראל' או 'כי אני ישראלי'. התשובות הללו לא היו נכונות לגביי".

(צילום: אריאל לוי)

"התנפצו לי הרבה סטיגמות"

כמה חודשים לפני תום השירות, כשהאווי שימש כבעל תפקיד במשאבי אנוש בחיל האוויר, הזדמן לו לשמוע על קורס 'נתיב'. "זה קורס שמיועד לחיילים לא יהודים בצה"ל, ומטרתו למצוא את הזהות הישראלית שלהם", הוא מסביר. במסגרת הקורס נערכו סיורים שבועיים ברחבי הארץ, והוא נחשף לתמונה רחבה יותר ולא מוכרת של עם ישראל.

"סוף סוף הייתי מוקף באנשים שהם כמוני,ושחשים את אותן תחושות שאני חוויתי. הרגשתי שכולנו נמצאים באותה ספינה, ורק לא יודעים לאן הספינה שטה", הוא צוחק, ומשתף כי הוריו המאמצים היו אנשים נפלאים ובעלי חסד, אך מנותקים לחלוטין מקשר ליהדות. "הם חיו כמו אנשים שגרים בחו"ל, מבלי שיש משהו מיוחד שקושר אותם לסביבה שלהם.

"תוך כדי הלימוד, התנפצו לי המון סטיגמות. גיליתי שהיהדות היא דרך חיים שלמה, ולא רק כללים". התובנה הראשונה, אליה הגיע בעקבות הלימוד, נגעה לייסורי המצפון שליוו אותו על כך שגורלו החברתי-כלכלי שפר עליו. "הבנתי שמישהו בחר שדווקא אני איוולד בארץ ישראל. אני, אמא שלי או המשפחה המאמצת – אף אחד מאיתנו לא היה יכול לשלוט בזה. מישהו בחר בי להיות פה. יכולתי כל החיים להיאבק או להכחיש את התובנה הזו, אבל החלטתי לבחור בחזרה במי שבחר בי: בחרתי בבורא ובעם שבחר לו".

האווי התחיל תהליך גיור ארוך, שנמשך כשלוש שנים – הרבה מעבר למקובל. במהלכו הוא עמד פעמיים בפני בית הדין, שסירב לגייר אותו. אך האווי לא אמר נואש. "אני לא אגיד לך שלא בכיתי. היה עצב. אבל לא הייתה בכלל אופציה לוותר". בפעם השלישית הודיעו לו הדיינים כי גיורו התקבל. "הם אמרו לי: 'אנחנו מעבירים אותך כי אנחנו מסתכלים בעיניים שלך ואנחנו רואים יהודי'".

איך הרגשת כשהודיעו לך שהתקבלת לעם היהודי?

"לאורך כל הדרך אמרתי שאם אני מתגייר – הצלחתי בחיים. זאת הייתה הרגשה כל כך חזקה, שהייתי בטוח שמיד שכשאצא מהטבילה של הגיור ה' יחליט לקחת אותי, כי הנשמה שלי עשתה את ייעודה כאן בעולם".

התחושה שהגיע לשיא בחייו ליוותה את האווי תקופה ארוכה. רק משפגש בשידוך את רעייתו, משהו בחשיבה הזו השתנה. "אשתי לימדה אותי שהמשמעות שלי היא לא למות יהודי, אלא לחיות כיהודי". אימו והוריו המאמצים נכחו בחתונתו. "אני קורא לה 'חתונת הגאולה'. הייתה שם אחדות לא רגילה בין ההורים, המשפחות וכולם".

"אם אני זמר – יש לי אחריות"

אחד התחומים הראשונים בהם ניכר השינוי שעבר, עם החלטתו להתגייר, הייתה המוזיקה. "הגיע אליי חבר ילדות, שהיה עושה איתי בעבר מוזיקה. הוא שמע אותי מנגן, ופלט: 'מי אתה?'. הוא לא זיהה אותי בכלל. המוזיקה היא צורת הביטוי שלי. ככל שיותר התחברתי לעצמי ולזהות שלי – גם צורת הביטוי שלי נהייתה יותר ברורה".

הוא מסביר שכיום, אחרי שהעמיק את ידיעותיו, הוא רואה את השירים שלו כשליחות. "אם אני יוצר, האחריות שלי היא לשמור על הכוונות שלי ולפתח מודעות לגביהן. מהסיבה הזאת, אחרי הגיור התחלתי להקפיד על שירת נשים. זה מקצוע רוחני, ואני חייב להיות מודע לכוחות הרוחניים ולסדר הרוחני שבו".

תחום נוסף, אותו האווי בוחן כיום בעיניים אחרות, הוא ההערות הגזעניות שנזרקות לעברו בקשר לתווי פניו. "ההערות התחילו כשהייתי ילד וממשיכות עד היום, בצורה של כינויים והתנהגות גסה באופן ישיר אליי, או במעין אפליה מתקנת", הוא צוחק ומספר על מחנכת בבית הספר שהגניבה לו שקית של בגדים משומשים בסוף יום הלימודים, אליהם כלל לא נזקק.

"עבורי, יש הבדל מהותי בין הגזענות של פעם והגזענות של היום. אחרי שהתגיירתי, מי שמכנה אותי כך הוא לא סתם אדם, הוא כבר אח שלי", הוא אומר, ודבריו נקיים משמץ של ציניות או ביקורת.

בתפילה בכותל

כשאתה מקבל היום תגובות כאלו, לא צף בך כעס, או שאלות למה עשית את כל התהליך הקשה?

"לא. אני מאמין שלהיפך – אם לא אקבל תגובות כאלה, לא תהיה לי הזדמנות להתחבר ליהודי אחר. זה הערוץ הכי ישיר שלי להגיע אליו". הוא משתף בסיטואציה בה הלך לתומו ברחוב, ואדם לא מוכר כינה אותו 'קוף'. "הוא כינה אותי ככה, כי לא הייתה לו אפשרות אחרת להגיב למה שהוא רואה. כמו שאני גדלתי בצפון תל אביב, וההשקפה שלי על היהדות נבנתה בצורה מעוותת על ידי התקשורת שצרכו בבית. כשיהודי אחר רואה אותי ומביע תגובה שלילית, לפני שבכלל הכיר אותי, זה רק בגלל שהוא לא מכיר דרך אחרת להגדיר אותי. בעיניי, זו הסיבה שהקב"ה הפגיש בינינו.

"בכלל, היום אני אומר שהגזענות של אחרים היא הפרנסה שלי" הוא מחייך. "התפקיד שלנו, וזה מה שאני משתדל לעשות בחיי, הוא לקחת צעד אחורה מהשיח הזה ולקרב לבבות. אולי זה אוטופי מדי ואפילו נשמע דמיוני, אבל כמו שאנחנו מקווים שמשיח יבוא היום ושבית המקדש ייבנה, אנחנו צריכים גם להשתדל להתנהג אחד לשני כיהודים".