"מחכה לתחיית המתים": אלמנתו של רס"ר רועי משה הי"ד על הגעגועים, הלידה והאמונה

מבין הנרצחים הרבים בטבח בשמחת תורה, היו מעטים שהספיקו להיפרד מיקיריהם. רס"ר רועי משה הי"ד, כבאי שחזר ממשמרת, היה אחד מהם. בעודו מתבוסס בדמו, הוא הספיק לשלוח הודעה קולית לאשתו לינור. בהודעה הביע את אהבתו לה ולילדיו, וביקש ממנה למסור את אהבתו להוריו. "תמשיכי בחיים שלך", הוא ביקש בשארית כוחותיו.

אחרי ההודעה הזו אבד עימו הקשר. רכבו הריק נמצא למחרת בשולי הכביש, וגופתו אותרה בשדה סמוך לשדרות כעבור יומיים. אלמנתו נותרה לגדל את שני ילדיהם ולשאת ברחמה את בתם השלישית. היא הייתה אז בחודש השביעי להריונה.

רועי משה הי"ד

"קשר של נשמות"

לינור היא עובדת סוציאלית במקצועה, אך מאז נפילת בעלה הפכה לאימא במשרה מלאה. כיום היא מתגוררת במושב בדרום הארץ, סמוך להוריה.

היא ורועי הספיקו להיות נשואים עשור עד להירצחו. "היה בינינו קשר של נשמות", היא מתארת את הזוגיות ביניהם. "כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו, הסתכלתי עליו, והנשמה שלי הרגישה שהיא בבית.

"לא היה דבר כזה לא לשוחח על משהו שעצבן אחד מאיתנו. היינו מדברים על הכול, מפרקים מתחים ומנתחים כל דבר. הזוגיות שלנו רק הלכה והשתבחה עם השנים. למדנו אחד את השנייה, למדנו לריב, למדנו מה עושה טוב ומה לא, מה להגיד ומה אפשר לוותר".

את רועי היא מתארת כאדם שמח ואופטימי, ובעיקר כאיש מעשה. "הכנו סטיקר לזכרו: 'אמור מעט ועשה הרבה'. האמת שמדובר במשפט שהייתי אומרת לו גם בחייו". היא נזכרת בערב בו ישבו לשוחח במרפסת, ואז גילתה, לגמרי באקראיות, כי את רוב שעות היום רועי העביר בעזרה לאחיה. "כששמעתי את זה, אמרתי לו שהמשפט 'אמור מעט ועשה הרבה' נאמר בדיוק עליו".

היא מוסיפה, שמלבד החסד והעשייה שאפיינו אותו, רועי היה חזק באמונתו. במהלך שירותו הצבאי הוא התחזק מבחינה דתית. בגמר השירות הוא בחר להקדיש שלוש שנים מחייו ללמוד בישיבה, שם למד ברצינות ואף דרבן חברים סביבו. "אחרי שנהרג, באו אלינו חברים ואמרו: 'יש לי בית של תורה בזכותו. הוא לא ויתר לי'".

רועי בתפילה

"מודל לילדים"

רועי בחר להיות כבאי, מקצוע לא טריוויאלי. מה הוביל אותו לתחום?

"מלכתחילה רועי הלך ללמוד תעודת הנדסאי, ואף היה מצטיין דיקן. לכבאות הוא נרשם במהלך לימודי ההנדסאות. כשסיפר לי על כך – נרתעתי. הכבאות כוללת עבודה בשבתות ובלילות, ולא רציתי את זה. ואז רועי הסביר לי: 'לינור, אני לא יכול לשבת במשרד, אני צריך להיות פעיל'. הוא רצה להציל חיים, ואהב את העשייה המשמעותית למען אחרים.

"כשאנחנו שומעים 'כבאים', אנחנו חושבים שמדובר רק בכיבוי שרפות, אבל רוב העבודה היא בכלל בתחומים אחרים: בעיקר טיפול בתאונות דרכים, וחילוצים מכל מיני מקומות מסוכנים".

את זוכרת סיטואציות בהן השתתף מתוקף תפקידו?

"הוא כמעט ולא היה משתף על העבודה עצמה", לינור משיבה לאחר רגע ארוך של מחשבה. "הייתי רואה ברשת החברתית אירועים שקרו, ושואלת אותו אם היה חלק מהצוות המחלץ. הוא היה עונה לי: 'כן, בקטנה, אתה יודעת'. הוא מאוד הצניע את עצמו, ושידר שלא עשה כלום. רק כשהיו מתפרסמות כתבות על היקף החילוץ, או כשהיו באים אליהם לתחנה להוקיר תודה, גיליתי על כך".

היא מציינת שהעשייה שלו באה לידי ביטוי קודם כל בבית – כלפיה וכלפי הילדים, אך גם באירועים אקראיים בהם נתקל. "אחרי מותו, שכנים סיפרו לי כל מיני דברים שלא הכרתי: אחד השכנים סיפר איך רועי בא וגרר לו את האוטו, שכן נוסף סיפר על עזרה בקניות. הייתה גם אישה שגילתה בוקר אחד שהאוטו שלה לא עובד ונכנסה לפניקה. רועי הרגיע אותה ואמר לה 'למה את בוכה? אני פה', והתחיל לטפל ברכב".

בתפקידו שימש רועי כסגן מפקד צוות כבאות, וכן כמפקד קורס המתנדבים. הוא היה יוצא למשמרות ארוכות של 24 שעות בתפקיד ו-48 שעות בבית, לסירוגין. לינור מתארת, כי בימים שבין המשמרות הוא היה אבא ובעל נוכח באופן משמעותי. "הוא היה לוקח את הילדים לטייל בשטח או עושה איתם צחוקים. בקורונה, למשל, הוא הכין להם ממש חוף ים בבית, כולל מצופים ושמשיות. אבל יחד עם הכיף, היה לו חשוב להיות אבא סמכותי ולהציב להם גבולות של כיבוד הורים וערכים נוספים. הוא היה מודל בשבילם, ואין יום שהוא לא חסר להם".

"הספקנו להיפרד מכולם"

המשמרת האחרונה של רועי החלה ביום שישי בבוקר, והסתיימה כעבור יממה, בבוקר שמחת תורה. "ביום חמישי הוא היה בין משמרות. זה היה חול המועד סוכות, ובדיעבד גם היום בו רועי נפרד מכולם. הלכנו יחד לסוכה של חבר שלו בנתיבות, ועשינו שם על האש. משם נסענו למושב של הוריי, וחגגנו לאבא שלי יום הולדת יחד עם אימא והאחים. כשסיימנו כבר היה מאוחר. הסעתי את רועי לביקור אצל ההורים שלו, וחזרתי הביתה עם הילדים".

"בהושענא רבא בלילה הוא למד תורה, ואני ישבתי בבית וקראתי ספר דברים. כשעה אחרי חצות התקשרתי אליו והצעתי לו שיבוא לישון, כי למחרת הוא עובד. אספתי אותו, חזרנו הבית ועלינו לישון. בשבע בבוקר הוא התחיל משמרת".

את שמחת תורה העבירה לינור באשקלון, בבית הוריו של רועי. לפני כניסת השבת היא עוד הספיקה לשוחח עימו טלפונית. רועי איחל לה חג שמח, והזכיר בבדיחות שלא תשכח לשמור לו מהטורטיות שהכינה.

"בבוקר התעוררנו לאזעקות. נכנסנו לממ"ד, והאזעקות פשוט לא פסקו". על אף שלינור ידעה כי בעלה מסיים כעת משמרת וחוזר הביתה, היא לא דאגה במיוחד. "רועי תמיד עבד במבצעים ובמלחמות שהיו כאן בדרום. עם השנים למדתי לשחרר, ולדעת שהוא נוסע וחוזר גם באזעקות".

משחלפה השעה שמונה, ורועי טרם חזר מהמשמרת – הדבר כבר נראה משונה בעיני לינור. היא החליטה לפתוח את מכשיר הנייד ולברר מה מצבו, ושם, למרבה ההפתעה, המתינה לה הודעה קולית ממנו. "התחלתי לשמוע אותה, והוא נשמע בה רע. בהקלטה הוא פשוט נפרד מאיתנו.

"לא הבנתי מה קורה, ופשוט צעקתי לאח שלו וזרקתי לעברו את הטלפון. מכאן התחיל הסיוט שלנו. רועי לא ענה לשיחות, ופתאום את קולטת את חומרת המצב בחוץ ועל כך שיש מחבלים בכל פינה. ניסינו להתקשר למשטרה, למד"א, וגם למפקדים שלו – אבל אף אחד לא ידע לומר איפה הוא".

לינור החליטה לערוך איכון למכשיר הנייד של רועי, וגילתה שהוא נמצא סמוך לשדרות, בכביש המוביל מבאר שבע – שם שירת בכבאות – לאשקלון. "ניסיתי לשלוח לשם אנשים, אבל כמובן שאף אחד לא יכול היה ללכת בגלל המצב". כאמור, ביום שני בצהריים אותרה גופתו.

רועי ואימו בסיום קורס לוחמי האש

"שם של נבואות נחמה"

כעבור שלושה חודשים הגיע תאריך הלידה של לינור. שני ילדיה היו אז בני 9 ו-7, ורועי והיא חיכו לא מעט זמן ללידה הזו.

עם אילו תחושות הגעת ללידה?

"אולי לא יפה להגיד את זה, וזה לא מה שרוצים לשמוע, אבל הכול היה חשוך. את התיק ללידה הכנתי עצובה, ולחדר לידה הגעתי שבורה. הכאב הפיזי בלידה בכלל לא הורגש, בגלל עוצמת הכאב הנפשי".

הרגשת את הנוכחות של רועי במהלך הלידה?

"כן", היא משיבה מיד. "היה לי גם חשוב שאימא שלו תהיה איתי בלידה. ידעתי שרועי ישמח בכך, ודרכה הרגשתי אותו".

מלווה נוספת שנכחה בלידה הייתה אחותה התאומה של לינור, שהייתה בהיריון מתקדם. שש שעות לאחר שלינור ילדה את בתה, תקפו גם אותה צירים והיא ילדה בת. שתי האחיות שוכנו בחדר משותף והעבירו ביחד את ימי האשפוז. "אני תמיד אומרת שרועי הלך לקב"ה ואמר לו: 'היא לא לבד בבית חולים, כן? אתה מסדר לה שהיא לא תהיה לבד שם'".

לינור מציינת לשבח את בית החולים ואת ארגון המיילדות, שעטפו אותה ברגישות בסיטואציה המורכבת. "ארגון המיילדות עשו פה משהו ענק. נותרו הרבה אלמנות בהיריון, וכל אלמנה 'אומצה' על ידי מיילדת. בית החולים מאוד התחשב בסיפור, ושמו אותנו בחדר לבד, כך שלא נחשפנו לאבות שנכנסים לתינוקות שלהם".

כבר במהלך ההיריון, כאשר בני הזוג התבשרו שצפויה להיוולד להם בת, רועי בחר עבורה את השם. "הוא לא היה ככה בלידות הקודמות. בשני הילדים הגדולים אני זו שבחרתי את השם. בהיריון הזה זרקתי כל מיני שמות, ופתאום רועי שמע את השם 'גילי' וקבע: 'בינגו. לא צריך לחפש יותר'. הוא ביקש שלא נגלה את השם לאף אחד עד הלידה. אחרי שהיא נולדה, ראיתי ש'גילי' זה ביטוי שחוזר הרבה בנבואות הנחמה.

"גילי מאוד דומה לרועי", היא משתפת. "היא ילדה חכמה ושמחה, והכניסה הרבה אור למשפחה. הניגוד בין המתיקות והאור לבין החוסר של רועי, שלא שותף ליהנות ממנה, הוא ניגוד מאוד קשה. אבל השם ממש מתאים לה. כשמסתכלים עליה היא 'גילי', אין ספק בכלל".

רועי הי"ד ולינור

"מחכה לתחיית המתים"

אני משוחחת איתך ושומעת אישה חזקה, עם הרבה עוצמות. מה נותן לך כוח להמשיך בחיים, למרות החוסר הגדול?

"אני לא מרגישה שאני חזקה. במלחמה הכרתי כל כך הרבה סגנונות של אנשים, ותמיד הרגשתי שלי יש קשר אחר עם הקב"ה, ואני מרגישה קצת שונה בנוף. כשאני שומעת משפטים כמו 'העולם עצוב, אבל צריך להמשיך כי אין ברירה', מבחינתי ובהסתכלות שלי – מדובר במשפטי כפירה.

"הקב"ה הוא טוב. כל החיים הוא היה טוב איתי, ואני לא מתפשרת איתו על פחות ממושלם - כי הוא מושלם. אני אומרת לו: 'ה', עשית לנו שביעי באוקטובר כל כך אכזרי וקשה. תביא לנו גאולה ותנחם אותנו נחמה שלמה. אני לא רוצה להתנחם בדברים של העולם הזה, ואני סומכת עליך, כי אתה כל יכול'".

תרצי להוסיף משהו לסיום?

"שאני מחכה לתחיית המתים, ומחכה להתראות עם רועי בקרוב".