שווה סיפור: זכות השתיקה

בחופשת הקיץ רציתי לעשות משהו מעבר, משהו שארגיש בו סיפוק. הייתי לפני שנת לימודים מאתגרת במיוחד. סיימתי את התיכון, והמגמה הייתה להתחיל לימודים גבוהים. המסלול שאליו התמיינתי היה קשוח, ודרש הרבה אנרגיות – ודווקא אז הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שונה, למלא את החופשה האחרונה שלי לפני הלחץ הלימודי במשהו שישאיר חותם לנשמה. לתת מעצמי, לעשות משהו שייתן לי משמעות, סיפוק.

בחרתי להתנדב בנופשון לילדים עם צרכים מיוחדים שמופעל על ידי ארגון שעוסק בקידום ועזרה לילדי צמי"ד. אני אוהבת את התחום, ובעיקר את העשייה, שיש בה הרבה תום והרגשת שליחות. כדי להגיע לנופשון כזה לא מספיק הרצון. מי כעמך ישראל, הרבה בנות רוצות להתנדב, ולא כולן מתאימות. לכן יש ראיון ובדיקה. אז מלבד הזכות – יש חובה, ויש קצת מתח סביב ההתמיינות עד שמקבלים תשובה... לשמחתי, כמה חברות שלי הצטרפו אלי למסע הזה. כולנו עברנו את הריאיון והתקבלנו.

הנופשון מתקיים בכל שנה בתקופת בין הזמנים, זו התקופה שבין אב לאלול, שבה רוב המשפחות יוצאות לחופש. היות שהנופשון מתקיים בעיקר עבור ההורים של אותם ילדים מתוקים, שיהיה להם זמן לאגור כוח ולצאת עם משפחתם ברוגע, התזמון מדויק. בשבילנו, המתנדבות, התזמון היה תוספת של אתגר, שיא של החופש, כשכולם על גלגלי ים ומסלולי מים בצפון.

גורם מטעם הארגון עדכן אותנו ששובצנו יחד באותו תפקיד – משמרת לילה. זו לא משאת לב של כל מדריכה. זה אחד מהתפקידים המאתגרים יותר, משמרת ב' עם כל המשמעות שלה. אבל באנו כדי לתת ולהרים, והגדרת התפקיד הייתה זניחה. אותו גורם גם סיכם איתנו כל מה שהתפקיד כולל: לשמור על הילדים כאשר המדריכות שלהם הולכות לישון. במקביל, אנחנו רשאיות להיכנס לכל הפעילויות ולתוכניות, כמו כל מדריכה אחרת. התארגנו כמו שצריך, עם המון חשק, מרץ ושמחה. ממש חיכינו ליום הזה שיבוא. רכשנו ממתקים, חטיפים לנשנוש, כל מה שעושה אווירה.

עם תיקים על הכתף חיכינו לאוטובוס שייקח אותנו למקום הנופשון, בשעה היעודה שמזכירות הארגון נקבו. שלהי קיץ, והשמש קפחה על הראש. המתנו עשר דקות, ועוד עשר דקות, והאוטובוס לא הגיע. התקשרנו למזכירה בארגון, תוהות לפשר האיחור – אולי הייתה אי הבנה? מסתבר שהיו הרבה מאוד שיבושים, טרטורים וטלפונים, שהשאירו אותנו בשמש הקופחת שלוש שעות. היינו מיוזעות, אדומות ומותשות מהחום הבלתי נסבל ומההמתנה הלא נגמרת.

אבל גם אז לא נסוגונו, ראינו זאת כעוד אתגר, וכשהאוטובוס הגיע והמזגן בו עבד כמו שצריך – שכחנו הכל. העתיד לפנינו, באנו לתרום ולתת, וזה ממש קטן עלינו. אך כבר בכניסה למתחם הנופשון הרגשתי משהו לא ברור. עוד לפני שהתמקמנו בחדרים, עדיין עם התיקים ביד, הגיעו לקרוא לנו בדחיפות: צריך עזרה ומבקשים שתבואו עכשיו. עזבנו את הכל וירדנו, אף על פי שהסיכום איתנו היה משמרת לילה, ללא תוספות מסביב, אם נניח בצד את קבלת הפנים הלא נלהבת והלא מתחשבת. אבל זרמנו, כי רצינו באמת לתת, להיות חלק, להתפרק ממקום של נתינה ושמחה.

כשסיימנו את המטלה, חזרנו לכיוון הקומה שבה היו הילדים, לשמור עליהם קצת. לפנינו עוד לילה מלא אתגר. בדרך לחדר ראינו שולחנות ערוכים, עמדות מנגל שמתארגנות והכנת ארוחה לכל המדריכות. שמחנו, הבטן שלנו כבר קרקרה וממש התאים לנו להרגיע אותה.

חיכינו שיקראו לנו, אבל לא, לא הוזמנו. זה ממש הפתיע אותנו. זה היה מוזר. נחשבנו למדריכות לכל דבר ועניין, אז למה יגרע חלקינו? לאלוקים הפתרונים. בחרנו למוסס את הסיפור הזה, מקרה חד פעמי של אי הבנה או משהו בדומה לזה, רק בקשנו מהמדריכה האחראית עלינו שתדאג לנו לפחות לאוכל. אם להווי אנחנו לא מורשות להיכנס, לפחות הבטן תקבל את חלקה... חזרנו לשמור על הילדים, מתמסרות בכל לב.

בלילה התחלנו משמרת לילה קשוחה. זה לא קל להסביר מה זה אומר לשמור על ילדים מיוחדים בלילות, לנשמות האלה יש כוחות פיזיים גדולים, התפרעויות, וכל מיני גחמות, ואנחנו צריכות להיות ערניות לכל מה שלא יקרה, בסבלנות בלתי נגמרת, בתקיפות וברוגע – שילוב לא קל בכלל למי שלא עצם עין. האחריות היא גדולה.

אבל הכל היה שווה. כל נשמה שטיפלנו בה הייתה עולם קדוש, הפידבק שקבלנו מהילדים חזרה הוא מדהים, זיקוק של טוהר וכנות מרגשת. מיד כשהגיעו להחליף אותנו – פרשנו לשנת לילה-בוקר, לכמה שעות עד שתתחיל ארוחת הבוקר. כאשר קמנו, התארגנו ויצאנו אל חדר האוכל – היינו המומות. חדר האוכל היה ריק, ואף אחד לא טרח לשמור לנו אוכל. יתירה מכך, קבלנו צעקות לצאת מהמטבח מיד...

אבל האווירה והכיף שהיו בשטח הדחיקו את הכל. הייתה הפעלה של חדרי פעילות, עם קצף וטרמפולינות, יופי של כיף לילדים המתוקים. מיד התנדבנו לעזור. עם כל העייפות השתלבנו מהר והתחלנו להפעיל את החדרים עם כל המרץ והאנרגיה. היינו נלהבות כל כך שכמעט לא שמנו לב למנהלת שהגיעה ובקול גדול קראה לעבר אחת מחברותי, בצעקה, לפני כולם, כאילו אנחנו ילדות קטנות: "זה לא מוצא חן בעיני בכלל שאתן לא מקשיבות לי! ובכלל אתן לא מתפקדות כמו שצריך!". היינו המומות. אנחנו?! שכל הלילה לא עצמנו עין ועכשיו הגענו מטוב לב?! הבנו שקרתה כאן תקלה, אי הבנה עצומה., חוסר תקשורת שהוביל למקום הזה, התנצלנו והמשכנו כסדר.

עד הערב הכל זרם על מי מנוחות. היה ניכר כי הכל מאחורינו. לקראת ערב שמענו שהמנהלת קוראת לנו. עלינו לחדרה, ממתינות שתתפנה אלינו. לא היה לנו ספק כי היא הבינה את גודל הטעות שקרתה כאן, והיא רוצה להתנצל ולומר תודה על כל מה שעשינו עד כה. אך לא. לאכזבתנו ולהפתעתנו העצומה היא התחילה לדבר על דברים אחרים, על כל מה שציפתה, ביקשה ולא קרה, על תיאום ציפיות שקרס. לבסוף היא אמרה: "קחו את הדברים שלכן ולכו הביתה. עכשיו".

הלם. הבנו שהייתה כאן בעיה כלשהי, אי הבנה של כולנו ואולי גם תיווך שכשל, אבל בצורה כזו אקוטית, למה? כל הרצון שלנו היה להיטיב ולתרום! אך נראה שמישהו שם כיוון אלינו אש שלא באשמתנו. במקומנו הגיעה קבוצת בנות אחרת.

חזרנו מושפלות ומבוישות לחדרים שלנו, מקפלות את החפצים, מתארגנות. עד מהרה נודע לכולם הסיפור. בנות הגיעו לנחם אותנו. הן היו שותפות איתנו בעשייה, וכמו כולן, הן לא הבינו – מה קרה?! למה ככה? באנו עם רצון טוב ואת זה כולם ראו, ודווקא אלינו, כקבוצה, היה יחס מתנכר כל כך ולא ברור.

העלייה לרגל לא פסקה, ואז אחת הבנות פשוט אמרה לנו: "בואנה נעזוב את כל הדיבורים, זה לשון הרע ולא יוביל לשום מקום. ברור שנעשה כאן עוול, אבל אתן שתקתן! לא עניתן, לא החזרתן, ואנחנו ראינו כמה השקעתן, כמה הקרבתן. יש לכן כוח אדיר, תבקשו בקשות!".

מיד כשהיא סיימה הגיעה אחת האחראיות והודיעה שמעתה ואילך כל מי שתדבר איתנו תסיים את תפקידה כאן ועכשיו ותצטרף אלינו החוצה. אם חשבנו שעברנו את הגרוע ביותר – התבדינו. זה היה שיא ההשפלה, בידוד מוחלט.

ישבנו בחדר, כל אחת והמחשבות שלה. באותם רגעים חשבתי לעצמי, על מה להתפלל? יש כל כך הרבה על מה! ואז עלתה לי דמותה של אסתי, בת דודה של אמי, רווקה בת 40. אישה מהממת בכל קנה מידה. אין דבר שהיא לא התברכה בו, כל הרווקות שלה הייתה דבר לא מובן ולא ברור. היא הייתה בקשר טוב עם אמי, כך שיצא לי לראות ולשמוע עליה הרבה, והבדידות שלה נגעה בלבי. מיד אמרתי את השם שלה, והתפללתי. ביקשתי שה' יתן לה נחמה, יבנה לה בית, ימצא את זיווגה. שתקים משפחה. זה לקח כמה רגעים של הוד.

מיד ארזנו את כל מה שנשאר ויצאנו מהמתחם בלי לומר שלום לאף אחת. לא רצינו שקללת הנידוי תדבק בהן.

*

שבוע וחצי אחרי. כשעוד היינו במצב של התאוששות וניסיון לעכל את הטראומה, הטלפון הגיע.

אסתי התקשרה, כולה אושר, בישרה שהיא מתארסת עם האחד והיחיד, בדיוק כלבבה, מי שייחלה לו כל כך הרבה שנים! זה לא ייאמן, לא נתפס. הייתי המומה, לא ידעתי איפה להניח את הלב המתפרע שלי, הייתי חייבת לדעת מתי כל זה התחיל.

וכן, מסתבר שההצעה הגיעה בדיוק באותו יום של הנופשון. בדיוק אז, כשביקשתי בשבילה, זה הגיע. ואיך אומרות הסבתות? כשזה זה – זה זה? אז בדיוק ככה! זה התגלגל והתנהל במהירות עצומה. לא יודעת אם מישהו הצליח בכלל לעכל את המהירות, כל שכן את השינוי המבורך. ולמזל טוב – חודשיים אחר כך, באיסרו חג סוכות תשפ"ו, היא התחתנה. חתונה מרגשת ושמחה. היא זכתה, ואני למדתי מה רב כוחה של השתיקה. עד היום אין לי הסבר על מה הייתה כל הסאגה הזו ולמה הוחזרנו ככה בבושת פנים, אבל זה לא משנה. כי היום, יותר מתמיד, אני רואה שמה שה' עושה – הכל לטובה, ואם נשלחתי לעבור את כל זה בשביל שהיא תמצא את ייעודה – שווה לי!

עשרים שנים של המתנה מייסרת, תפילות ובקשות, והנה זה הגיע בזכות ויתור ושתיקה. זה לא סיפור מעולם אחר. זה קרה והיה, ואני כאן כדי להעיד.