המציא שפה והציל את שבטו: סיפורו של המנהיג "הפרימיטיבי"

בתחילת המאה ה-19 התרחש אחד מסיפורי הגבורה האינטלקטואליים הגדולים בהיסטוריה – לא באוניברסיטה, לא במעבדה, אלא בבקתת עץ צנועה של צורף בשם סקויה. הוא לא ידע לקרוא ולכתוב, לא באנגלית ולא בשום שפה אחרת. ובכל זאת, מתוך עולם שבו מילה כתובה נראתה כקסם רחוק, הוא החליט להמציא מערכת כתיבה שלמה, ולהעניק לעמו, שבט הצ'רוקי, כלי שיציל את זהותם מהכחדה.

סקויה צפה שוב ושוב במתיישבים הלבנים מחזיקים דפים עם סמלים שחורים. הם קראו, כתבו, שלחו מסרים מעבר לאוקיינוסים, שמרו את חוקיהם, את סיפוריהם, את הידע שלהם. הוא קרא לזה "העלים המדברים". לאנשי הצ'רוקי לא היה דבר דומה. מה שלא עבר מאב לבן – נעלם. דור שנכחד ממחלות או מלחמות עלול היה לקחת איתו מאות שנות חוכמה. סקויה הבין שהסכנה הזו איננה רעיון מופשט. היא ממשית, והכחדת השפה היא הכחדת הנשמה.

תחילה צחקו עליו. איך יכול אדם, שאפילו אינו קורא אנגלית, להמציא כתב? אשתו, מתוסכלת מאובססיית העבודה שלו, שרפה חלק מרשימותיו. חבריו חשבו שהוא רדוף דמיונות. אבל סקויה לא ויתר. במשך 12 שנים התנגש שוב ושוב בקיר. הוא ניסה ציורים – מורכבים מדי. הוא ניסה סמלים למילים – רבים מדי. ואז, מתוך ההתבוננות האינטימית שלו בשפה, הוא הבין: הצ'רוקי אינה בנויה ממילים כפי שאנגלית בנויה, אלא מהברות. אם יצליח לייצג כל הברה בסמל פשוט, יוכל ליצור כתב פשוט, קצר, אוניברסלי לדוברי השפה.

כך נולדו 85 סימנים. זה הכול. שמונים וחמישה תווים שיכולים לבטא כל צליל בצ'רוקי. מערכת כתיבה אלגנטית, אינטואיטיבית, כמעט גאונית.

המנהיגים לא האמינו, וסקויה הביא הוכחה: הוא ידע שהם יחשדו בו בתחבולה, לכן לקח את בתו. הוא הכניס אותה לחדר אחר. הם נתנו לו משפטים, שאותם כתב בסימנים החדשים. הדלת נפתחה – והילדה קראה בקול רם את דבריהם. המנהיגים השתתקו. לרגע אחד נדמה היה שהם עדים לנס. והנס הזה פתח דלת היסטורית.

תוך חודשיים בלבד, אלפי צ'רוקי למדו לקרוא ולכתוב. שיעורי האוריינות באזורי השבט היו גבוהים יותר משיעורי האוריינות באנגלית בקרב המתיישבים הלבנים. ב-1828 יצא לאור ה-Cherokee Phoenix – העיתון הילידי הראשון בצפון אמריקה, מודפס באנגלית ובכתב ההברות החדש.

אלא שההישג של סקויה התרחש דווקא בתקופה הקשה ביותר עבור עמו. הלחץ על אדמות הצ'רוקי גבר, המתיישבים דחקו, והקונגרס האמריקאי דרש עקירה בכוח. כשהגיע "שביל הדמעות" ב-1838 – הגירוש הגדול, שבו אלפי צ'רוקי מתו בצעדות כפויות מערבה – הם נשאו איתם מעט מאוד. כמעט שום רכוש. כמעט שום זיכרון חומרי. אבל הם נשאו את שפתם החדשה, כתובה, יציבה, בלתי ניתנת למחיקה.

בזכות סקויה, הצ'רוקי יכלו ללמד את ילדיהם גם בגלות. הם יכלו לכתוב סיפורים, להדפיס עיתונים, להמשיך לנהל קהילה מפורקת, אך לא שבורה. זה היה ניצחון של רוח על כוח, של תרבות על רדיפה, של זיכרון על ניכור.

עד היום, ההברה של סקויה חיה. בבתי ספר, באקדמיות, על שלטי דרכים בשמורה, בגופנים דיגיטליים בטלפונים. אפשר לכתוב בהודעות טקסט בשפה שהייתה בסכנת הכחדה – כי אדם אחד סירב לתת לה למות.

זו איננה רק המצאה. זו הצלה. זו התנגדות תרבותית מהעמוקות ביותר שנראו. ובעומק הסיפור מסתתרת תזכורת אוניברסלית: כמו השפה העברית, ששמרה על העם היהודי בגלות אלפיים שנה, גם הצ'רוקי הבינו שהמילה הכתובה היא חבל ההצלה האחרון. סקויה לא היה מלומד. הוא היה נושא שליחות. ובזכותו – השפה שרדה את מה שאדמה ובתים לא הצליחו לשרוד.

יש המצאות שמשנות דרך. ויש המצאות שמצילות עולם. סקויה עשה את שתיהן בעת ובעונה אחת.