המידה שאתה מתבייש בה – אולי דווקא היא השליחות שלך?

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית במעגל של סיום והתחלה חדשה. אפשר לשים לב לכך מתוך התבוננות על שמה של הפרשה – מצד אחד היא קרויה "ויחי", ומצד שני היא עוסקת בסוף חיים (במותו של יעקב ובמותו של יוסף). הרעיון הזה מביא אותנו להעמיק במצבים לא פשוטים – תקופות מאתגרות שאנו עוברים בחיים, מצבים שבהם אנו חווים תחושות מוות, אך בכל זאת צריכים להמשיך לתפקד ולחיות. איך נוכל להחזיק מעמד במצב של מוות (משבר או תקופה מאתגרת), ומה יוכל לתת לנו את התקווה לטוב ולשינוי המציאות בפועל?

מתחיה לתקומה

בפרשת השבוע קורא יעקב לבניו רגע לפני מותו כדי להיפרד מהם. לפני שהוא מברך את שאר הבנים, הוא פונה ליוסף, ונותן לו צידה להמשך הדרך: "ויאמר ישראל אל יוסף: הנה אנוכי מת והיה אלוקים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", יעקב מעביר מסר מחזק ומנחם ליוסף, שבכל מצב בחיים, גם אם הם נמצאים במשבר ובכאב בלכתו, גם אם הדמות המשמעותית בחייהם (אביהם יעקב) כבר לא תהיה פיזית לידם – הם לא לבד, אלוקים איתם ותמיד תהיה להם תמיכה ועזרה.

גם מיוסף אנחנו נפרדים בפרשה הזו. אך אם נתבונן, נראה איך לכל אורך חייו, גם בזמנים שבהם הוא חווה צער וסבל, הוא לא היה לבד. ה' תמיד היה איתו, והוא ראה את רחמי ה' עליו (כך הוא הצליח להחזיק מעמד על אף כל הניסיונות הקשים שעבר בחיים). למשל, מסופר במדרש "בראשית רבה" שכשיוסף נמכר למצרים, השקים שהגמלים נשאו היו מלאים בבשמים. בדרך כלל הישמעאלים היו לוקחים על הגמלים שקים של נפט, אך בהשגחה פרטית וברחמי שמים, דווקא הגמלים שנשאו את יוסף היו מלאים בבשמים נעימים במקום בנפט. כך כתוב במדרש: "אלא ראה מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בבשמים, כדי שתהא רוח מנשבת בהם מפני ריח של ערבים, ריח של גמלים, ריח של עטרן".

יוסף נמצא בצרה גדולה. הוא לא יודע מה יעלה בגורלו, לאן לוקחים אותו. האחים שלו זרקו אותו לבור ואז מכרו אותו, אבא שלו לא יודע מה איתו, עובר עליו משבר גדול מאוד. אז למי אכפת מהריח שהיה לו בדרך?! המדרש לא סתם מפנה את תשומת לבנו לכך. הוא רוצה ללמד אותנו איך יוסף בכל זאת, למרות כל מה שעבר עליו, ראה את ה' איתו וידע שהוא לא לבד, וזה מה שהחזיק אותו לאורך כל התקופה – הסימנים, החיוכים ונקודות האור שה' שם בדרך.

יוסף אומנם נמצא במצב הכי גרוע שיש, אבל גם במצב הזה הוא חיפש ומצא את הקב"ה. הוא מצא את נקודות האור. הוא הבין שגם אם הוא במצב בו העבר חשוך והעתיד לא ידוע - ה' עדיין נמצא ודואג לו. הוא מבין את החסד שהשם עושה איתו - במקום שיהיה מוקף בריח של נפט ושל ערבים לאורך הדרך, הוא מוקף בריח טוב של בשמים. יוסף ידע שגם בתקופה חשוכה, ה' נמצא ומאיר. שאין דבר כזה שיש רק רע, אלא בטוח צריך להיות גם משהו טוב בתוך המצב הזה. שגם במצב הקשה והמאתגר, ה' משאיר לנו "ריח טוב", סימנים של אור שיחזקו אותנו ושיעזרו לנו לצפות ולהגיע לתקופה המיוחלת, המוארת והטובה. סימנים שהוא איתנו יד ביד, ושאנחנו לא לבד, רק צריך לחפש.

השבוע היה צום עשרה בטבת, ונראה שיש קשר הדוק בין הפרשה לצום: צום עשרה בטבת הוא אחד מהצומות לזכר חורבן בית המקדש. ביום י' בטבת התחיל מצור על ירושלים, שבהמשך הוביל לחורבן. אומנם היום אנחנו עדיין לא במצב האידיאלי, ויש המון ייסורים, אך גם כשחרב בית המקדש הקב"ה לא עזב אותנו, ואפילו לא לרגע. הוא מלווה אותנו במשך אלפי שנים (עובדתית עם ישראל חי וקיים למרות כל האויבים שרוצים לאכול אותנו מבית ומחוץ). בזכות חכמינו שחיפשו את נקודות ההשגחה של ה', את נקודת האור שנשארו מתוך המצב, קיבלנו כוח להמשיך ולהיבנות, ולהגיע למצב שבו אנו נמצאים כיום, מצב שהנבואות מתגשמות, שמה שחלמו עליו במשך שנים מתקיים בדורנו.

נזכור גם לחיים האישים שלנו – גם כשאנחנו בתקופות מאתגרות, עוברים משברים או חווים מצבים שמרגיש לנו שהכל חשוך, נדע שאנחנו לא לבד, שלא ה-כ-ל באמת חשוך, שיש סימנים וחיוכים של ה' אלינו גם בתוך המצבים האלה, ושאם נחפש אותם ונחזיק בהם חזק – נוכל גם להגיע לישועה שאנחנו מחכים לה. רק נמשיך לשפוך את לבנו לה', נבקש ממנו, ובעזרת ה' נזכה שברכת יעקב תחול גם עלינו, "ה' עמכם", ונגיע אל מימוש מה שייחלנו לו, אל התקווה ואל הטוב שיגיע ויושיב אותנו אל השמחה, הרוגע והביטחון "אל ארץ אבותיכם".

לתגובות: oritoz91@gnaul.com