שחמט בים האדום: המדינה הקטנה שנתניהו שלף מול החות'ים וארדואן

לפעמים, כדי להבין את העתיד, צריך לחזור שבעים שנה אחורה. בשנות ה-50, כשמדינת ישראל הצעירה הייתה נצורה מכל עבריה בטבעת חנק ערבית, דוד בן-גוריון סבר שאם אי אפשר לפרוץ את מעגל העוינות דרך החומה – צריך לעקוף אותה. "דוקטרינת הפריפריה" שלו גרסה שיש לכרות בריתות אסטרטגיות עם הגורמים הלא-ערבים במזרח התיכון, כולל טורקיה ואיראן של אז, לפני שהמשטרים האסלאמיסטים, הסוני והשיעי, השתלטו עליהן. השבוע, עם ההכרה הישראלית ההיסטורית בסומלילנד, נדמה שבנימין נתניהו לא רק שלף את הספר הבן-גוריוניסטי מהמדף, אלא גם כתב לו פרק מודרני.

ההכרה בסומלילנד היא תגובה אסטרטגית, אולי מעט מאוחרת מדי, למציאות שבה הים האדום הפך מאוטוסטרדה של סחר עולמי ענף ושופע לבריכה פרטית של ציר הרשע. כשהמורדים החות'ים בתימן הפכו את המעבר בבאב אל-מנדב לרולטה רוסית עבור אוניות בבעלות ישראלית, ירושלים הבינה שאי אפשר להסתמך יותר על הבטחות אמריקניות או על קואליציות בינלאומיות מגומגמות. צריך מגפיים על הקרקע – או לפחות עוגן בנמל ידידותי מעבר לאופק.

מבחינה גיאופוליטית, המהלך הזה מהווה מלאכת מחשבת של זיהוי אינטרסים. סומלילנד, שהכריזה לפני 34 שנים על עצמאות והתנתקות מסומליה, מתפקדת כמדינה דה-פקטו בצפון קרן אפריקה עם יציבות יחסית. אך היא אינה זוכה להכרה בינלאומית, וצמאה נואשות לצאת מהבידוד הדיפלומטי. ישראל, מצידה, זקוקה לדריסת רגל באזור האסטרטגי בו סומלילנד ממוקמת. עם גישה לנמל ברברה – לחופי מפרץ עדן, מול תימן וסמוך למצר באב אל-מנדב – היא מקבלת עמדת מודיעין קדמית מול החות'ים. בונוס נוסף הוא קיצור טווחים, בדרך ליירוט מוקדם של תקיפות ח'ותיות בים האדום או של כטב"מים. החיבור הישראלי לסומלילנד, במקביל לקשרים עם אתיופיה, מייצר ציר כוח הקוטע את הרצף האסלאמיסטי שטורקיה וקטאר ניסו לבנות במוגדישו.

אבל במזרח התיכון לכל מהלך יש מחיר, וכאן המחיר הוא סכנה להתנגשות חזיתית עם טורקיה. עבור הנשיא הטורקי ארדואן, שהביע זעם על המהלך הישראלי, קרן אפריקה היא לא רק שוק כלכלי אלא קרקע פורייה למימוש שאיפותיו הניאו-עות'מאניות. הנוכחות הישראלית ב"חצר האחורית" שלו מהווה עבורו סדין אדום. בעוד ארדואן רואה בסומלילנד מחוז מורד, ישראל רואה בה נכס אסטרטגי. ההתנגשות הזו עלולה להקרין על היחסים השבריריים ממילא בין ישראל וטורקיה, ולהפוך את הים האדום לזירה נוספת של מאבק בין שתי המדינות.

וישנו גם הסיכון הפנים-אפריקני. הכרה במדינה שאינה מוכרת היא שבירת טאבו עבור האיחוד האפריקני, החושש מפריצת סכר שתפגע ביציבות היבשת. ישראל מהמרת על כל הקופה: היא מוותרת על הנימוס הדיפלומטי מול מוגדישו ומדינות אפריקה בתמורה ליתרון אסטרטגי של ממש.

האם זה יעבוד? השאלה הגדולה היא לא מה נחתם בהרגייסה או בירושלים, אלא מה יקרה בפועל ביום שאחרי. כדי שהברית הזו תחזיק מעמד, ישראל חייבת להביא איתה את "הכוח הרך" שלה – טכנולוגיה, מים וחקלאות – כדי להפוך את נוכחותה לצורך קיומי עבור הסומלילנדים.

נתניהו נקט במהלך שחמט בקנה מידה היסטורי. אם המהלך יצליח, הוא ייזכר כפריצת דרך של עומק אסטרטגי חדש; אם ייכשל, ישראל עלולה למצוא עצמה טובעת בבוץ שבטי ודתי בקרן אפריקה. המבחן האמיתי אינו טמון בעצם ההכרה בסומלילנד, אלא ביכולת של ירושלים לנהל את הברית הזו בפינצטה: לנצל את היתרונות האסטרטגיים, מבלי להפוך לשחקן בשדה מוקשים שגדול עלינו בכמה מידות. השבוע הוכח שוב שישראל חוזרת לשחק על כל הלוח, אבל בלוח הזה, כדאי לזכור, אין לאף אחד חסינות מ"מט".