צייד הציפורים הקטנות: הכירו את העטלף

בלילות הסתיו והאביב, כשמיליארדי ציפורי שיר נודדות וקורעות את שמי הים התיכון בדרכן בין אירופה לאפריקה, נדמה היה במשך דורות שהן נעות במרחבי ריק מטורפים. החשכה, כך סברו החוקרים, מגנה עליהן: אין נצים, אין בזים, אין דורסי יום. מסדרונות הלילה הגבוהים, לעיתים בגבהים של קילומטר ויותר, היו אמורים להיות גן עדן של ביטחון לציפורים זעירות, השוקלות פחות מ־20 גרם.

אך בשנים האחרונות מתגלה תמונה אחרת לחלוטין – דרמטית, מסעירה ולעיתים לא־נתפסת. צייד לילי רב־עוצמה, בעל ראיית קול חדה מאין כמותה, ארב כל השנים הללו בצמרת השמיים. עטלף.

החשד עלה רק ברמזים. מדענים מצאו נוצות בצואת עטלפים, כנפי עופות שנמצאו מתחת לאזורי ציד, סימני נשיכה על שרידי עופות – אך דבר לא הסביר כיצד יצור לילי, שניזון בעיקר מחרקים, מצליח להגיע לטרף זריז ומיומן שמצוי מאות מטרים מעל הקרקע. איך הוא מאתר אותו? כיצד הוא רודף אחריו בחשכה המוחלטת? ובעיקר – כיצד הוא אוכל אותו תוך כדי תעופה, מבלי לנחות אפילו לרגע?

כדי לענות על החידה הזו יצאו חוקרים בינלאומיים לצוואר הבקבוק של הנדידה העולמית: מיצר גיברלטר, אחד הנתיבים העמוסים ביותר בציפורי שיר, הדומה בדרמטיות שלו לנתיב הנדידה מעל ישראל. שם, בדרום ספרד, חיברו החוקרים תגי מעקב זעירים ל־14 עטלפים ממין הרמשן הבכיר – הגדול בעטלפי אירופה. התגים תיעדו גובה מעוף, תאוצות, קצב נפנוף כנפיים וגם את רצף האקולוקציה – קריאות העל־קול המשמשות את העטלף כרדאר חכם לאיתור טרף.

בנוסף, החוקרים אספו דגימות צואה שנבדקו בריצוף DNA, וצילומי רנטגן של כנפי עופות שנמצאו בשטח חשפו סימני נשיכה מובהקים – לעיתים עם שרידי ה־DNA של העטלף עצמו. זה היה הפאזל שחיכו לו שנים: עדות בשטח, עדות במעבדה ועדות באוויר.

כשפורסמו הממצאים ב־Science, התקבלה תמונה עוצרת נשימה: העטלפים לא רק אוכלים ציפורים – הם מטפסים לגבהים אדירים, עוקבים אחריהן במשך דקות ארוכות, נסגרים עליהן כמו מטוס קרב שנועל מטרה, תופסים אותן באוויר, מסירים מהן את הכנפיים להפחתת גרר – ואז אוכלים אותן תוך כדי מעוף.

שני אירועי ציד שתועדו במלואם המחישו את הדרמה: העטלף טיפס עד לגובה של 1.2 קילומטר, שיגר יותר מארבעים "קריאות סגירה", ושמעו בקלטת 21 קריאות מצוקה של הציפור – במקרה זה, אדום־חזה. אחרי רגע ההיתקלות, תועדו 23 דקות רצופות של לעיסה באמצע השמיים. המשקל? העטלף – 60 עד 70 גרם. הציפור – עד 22 גרם. שליש ממשקל גופו. בטבע זו משימה המזכירה אדם שרץ תוך כדי נשיאת עגל קטן – וממשיך לרוץ תוך כדי אכילה.

מה מייחד את העטלף? יתרונו הגדול הוא ב"חריש השקט" שלו. ציפורי שיר כמעט אינן שומעות תדרים שמעל 10 קילוהרץ; העטלף משמיע אקולוקציה מעל 20 קילוהרץ – ערוץ פרטי שבו הוא "רואה" הכול, והן אינן שומעות דבר. כך הן הופכות מיצורים החומקים מדורסי יום, לטורף שאיש כמעט לא ידע על קיומו.

מתוך 611 ניסיונות ציד שתועדו, רק שניים היו ציד ציפורים – והשוני היה קיצוני: מרדפים ארוכים, עלייה חזקה בקצב הנפנוף, מעקב תלת־ממדי מורכב אחרי מטרה יחידה. כל השאר היו חרקים בגובה נמוך – שגרת חייו של העטלף. אבל בלילות מסוימים, כשהשמיים מתמלאים "נהר של ביומסה", כפי שהגדירו החוקרים – הוא מרים את עיניו למעלה ונכנס למוד של צייד־על.

וכאן מתגלה פלא הבריאה: מערכת אקולוגית עדינה ומשוכללת, שבה כל מין מותאם בדיוק מתמטי לתפקידו. הציפור – גוף קל, כנפיים ארוכות, מנוע עמידות המסוגל לחצות יבשות. העטלף – ראיית קול מפוארת, יכולת תמרון נדירה, ושילוב של מהירות, כוח ומסת שריר המאפשרים לו להגיע למרחבים שאחרים אינם מגיעים אליהם.

מי שמסתכל על הסיפור הזה רואה לא מלחמה של "אוכל ונאכל", אלא הרמוניה מופלאה: בריאה שבה כל יצור קיבל את הכלים המדויקים לחייו, עד לרמת החיישן הזעיר שבאוזן הציפור, ועד לעוצמת הקריאה העל־קולית בפיו של העטלף.

במשך אלפי שנים עברו הדרמות האלה מעל ראשינו, ואיש לא ידע. רק עכשיו מתחילים המדענים להציץ אל תוך הלילה ולגלות כמה עמוק, מתוזמר ומופלא הוא המנגנון שמנהל את שמי הבריאה.