רישום בן 2,700 שנה: כיצד אותרה העיר המסתורית שנעלמה?

בבוקר קיצי אחד, לפני יותר מ־2,700 שנה, עצרה סין העתיקה את נשימתה. השמש כבתה. שמים בהירים הפכו לצהובים עמומים, ואז לחשוכים כמעט לגמרי. תושבי ממלכת לו, שהביטו מעלה בבהלה, לא יכלו לדעת שבאותו רגע ממש הם מניחים מפתח עתידי לפתרון תעלומה היסטורית ואסטרונומית כאחד – מפתח שיימצא רק אלפי שנים לאחר מכן.

ליקוי החמה המלא שהתרחש ב-17 ביולי 709 לפני הספירה תועד ב"רשומות האביב והסתיו", הכרוניקה הסינית המוקדמת ביותר ששרדה עד ימינו. הסופר הקדום כתב על "שמש שהאפילה", ועל כך שהופיעה "צהובה לחלוטין למעלה ולמטה". תיאור מוזר, כמעט פיוטי, שלא דמה לדיווחים אחרים מאותה תקופה. במשך מאות שנים התקשו היסטוריונים להבין מה ראה באמת רושם הרשומות. כעת, בזכות מחקר מדויק ומאוחד של אסטרונומים, ארכאולוגים והיסטוריונים, מתברר שהתיאור הזה היה עדות נדירה לאחד הפלאים הגדולים של השמיים: עטרת השמש.

עטרה זו – שכבת הגז החיצונית של השמש – נראית לעין רק בזמן ליקוי מלא, כשהירח מכסה לחלוטין את פני השמש. אם אכן נראתה העטרה, הרי שזהו אחד התיאורים המוקדמים ביותר בתולדות האנושות לתופעה אסטרונומית מורכבת, שכל מי שהתנסה בה יודע עד כמה היא מטלטלת: השמש הופכת לטבעת אור עמומה, והיום נהפך ברגע ללילה.

אבל הסיפור הגדול יותר נחשף כשהחוקרים ניסו להבין מאיזה מקום בדיוק נצפה הליקוי. במשך דורות היה ברור לכולם שהאירוע תועד בעיר צופה (Qufu), לימים עיר מולדתו של הפילוסוף הסיני המפורסם קונפוציוס. אך ד"ר היסאשי היאקאווה מאוניברסיטת נגויה, שהוביל את המחקר, החליט לבדוק את הנתון הזה מחדש. באמצעות מודלים אסטרונומיים מתקדמים ונתונים על שינויי מהירות הסיבוב של כדור הארץ לאורך אלפי שנים – נתונים שניתנים לשחזור רק בעידן מודרני – גילה צוות המחקר דבר מפתיע: הליקוי המלא לא יכול היה להיראות מצופה כפי שהיא מוכרת כיום.

הסטייה הייתה קטנה אך משמעותית: כ־8 קילומטרים בלבד מפרידים בין המיקום המסורתי לבין המיקום הנכון שבו ניצבה העיר הקדומה בתקופת הממלכות. ממצא זה תאם לפתע סדרה של תגליות ארכאולוגיות מהשנים האחרונות, שהצביעו על כך שמרכז העיר העתיקה נמצא דווקא באתר שונה מעט. שילוב העדויות – אסטרונומיה, כתבים עתיקים וארכאולוגיה – סגר את המעגל.

המשמעות של תיקון גאוגרפי קטן זה היא עצומה. כשמדובר בליקויי חמה, כל קילומטר משנה את התיאור: ליקוי מלא יכול להפוך לחלקי אם הצופה זז מעט צפונה או דרומה. לכן מיקום מדויק מאפשר לחוקרים לכוונן מחדש את כל מפות הליקויים ההיסטוריים – ומכאן גם לשפר את המודלים של שינויי סיבוב כדור הארץ. האטה זעירה בסיבוב, של אלפיות שנייה בשנה, מצטברת לאורך אלפי שנים להבדלים של דקות שלמות בתזמון ליקויים עתיקים.

המחקר החדש מציג, אפוא, זינוק ביכולת שלנו להבין את העבר: הוא נותן למדענים כלי לשחזר במדויק יותר את מהירות הסיבוב של כדור הארץ בתקופות רחוקות, מה שמאפשר לדייק תיארוך אסטרונומי של טקסטים היסטוריים, לשחזר אירועים שמימיים קדומים וגם לבחון את השפעת פעילות השמש על האקלים לאורך זמן.

אבל מעבר לחשיבות המדעית, יש משהו כמעט פיוטי בתמונה: אנשים שחיו לפני אלפיים ושבע מאות שנה, ללא טלסקופים, מחשבים או מודלים מתמטיים, רשמו במחברת העץ שלהם "שמש הצהיבה ונעלמה". והמשפט הקצר הזה – קפוא בזמן, כמעט מקרי – מאפשר לאנשי מדע במאה ה־21 לפתור חידה, לדייק מפות ולשרטט מחדש גבולות של עיר שנשכחה.

כך הופך רגע של חושך בן כמה דקות, שאולי נתפס אז כאות מן השמיים או כאזהרה מיסטית, לכלי מדעי מדויק מאין כמותו. ליקוי אחד, שנרשם ביד אנושית לפני אלפי שנים, מספר כעת סיפור גדול בהרבה: על היכולת המופלאה של האנושות לקרוא את השמיים, ועל הדרך שבה אירוע קצר וחולף יכול להאיר מחדש פינה אפורה בהיסטוריה של הציוויליזציה.