תחושת הפספוס – מתנה או מכשול?

מאז ומתמיד אני חש תחושת פספוס, במיוחד פספוס מאיבוד זמן. אני בעל תשובה, וכמעט חשבתי לומר שהתחושה נובעת מיראת שמיים, אך כמה שאני מתעמק בזה יותר, נראה שכלל לא השתניתי במהותי. בעבר הייתי לחוץ מלפספס פגישה עם חברים, או לאחר לעבודה, או לאבד כסף וכו', וכיום אני חושש להפסיד שיעור תורה, תפילה בזמן או בכלל את העולם הבא שלי. האם זה טוב שאני מרגיש ככה? בעצם, אם אני חושש לדוגמא שלא יעבור יום בלי צדקה, אז הרווחתי שכל יום אני נותן צדקה. מצד שני הייתי רוצה לעבוד את השם יותר בנחת, ולהיפטר מההרגשה שתמיד יש מה לעשות ורצון לסיים עם זה כמה שיותר מהר, כדי לא לפספס את העניין הבא.

אחד האתגרים המלווים בעלי תשובה הוא תחושת הפספוס, הרצון לא לאבד זמן, לא לפספס תפילה שיעורים ומצוות. זה מובן ואפילו מבוסס, שהרי דוד המלך אמר: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא) האדם רוצה לתקן את עברו. אך בפועל, התחושה הזו גובה מחיר נפשי לא פשוט.

חשוב לזכור: עבודת ה' מתוך לחץ מתמיד מחטיאה את מהות הדבקות. על האדם להפוך את תחושת הפספוס לכלי – לא לאדון. אכן, תחושה זו מזכירה שהזמן יקר ושאין להשיבו, אך אסור שתהפוך לחרדה מתמדת. חז''ל אמרו: ''לא עליך המלאכה לגמור'' (אבות ב) - אין אנו נמדדים אם הספקנו הכול, אלא אם בחרנו את המגמה בצורה ובגישה נכונה.

הפספוס האמיתי איננו אם לא הספקנו הכול – אלא אם לא טעמנו את מתיקות התורה והמצווה בשלווה. כשזוכרים זאת, תחושת הפספוס הופכת לכלי מדרבן, אך הלב נשאר מלא רוגע ושמחה. ניצול הזמן מתוך שלווה נבנה כאשר האדם שואל את עצמו: "מה מוטל עלי ברגע הזה?". לא "מה החמצתי", ולא "מה עוד אצטרך". ברגע שהאדם נוכח באמת בהווה, הפספוס נרגע, והעשייה מתמלאת עומק. הנפש זקוקה לשני כוחות: יראה – שלא לאבד, ואהבה – לשמוח בחיבור. השלם הוא זה שמחזיק בשניהם גם יחד.