תאונת צלילה הותירה את גופו נפוח, והרופאים לא יודעים איך לתקן את זה

צוללן מפרו חי כבר יותר מ-15 שנה עם בועות חנקן שכלואות מתחת לעורו, כתוצאה מתאונת צלילה שעבר. לאחרונה תיאר רופא את המקרה הנדיר בכנס רפואה, תוך שהוא מדגיש כי לרפואה המודרנית אין עדיין יכולת לתקן את המעוות. 

הצוללן, אלחנדרו ראמוס מרטינז שמו, עסק במשך שנים בצלילה לעומקים עמוקים, אך באחת הצלילות שלו הוא עלה אל פני השטח מהר מדי - פעולה שיצרה שינוי קיצוני בלחץ בתוך גופו, אך רק כשהגיע לביתו הרגיש שמשהו אינו כשורה. "הרגשתי כאב וקושי לנשום", שחזר אז. "פתאום, אחרי כמה ימים, הזרועות התחילו להתנפח בצורה מוזרה, כאילו שכבת עור חדשה נוצרה מעליהן. לא הבנתי מה זה".

מרטינז עבר סדרת בדיקות שבסופה בישרו לו הרופאים כי בועות חנקן שנלכדו מתחת לעורו יצרו חללים מלאי גז, שמונעים ממנו לחזור למראה או לתפקוד הקודמים שלו. "במשך למעלה מעשור אני נאבק למצוא רופא שיכול לטפל במקרה הנדיר שלי, ועדיין לא מצאתי", סיפר לאחרונה.  לדבריו, צוללנים מקבלים הדרכה כיצד לעלות לפני המים, ואסור בתכלית האיסור לעשות זאת בבת אחת. "חייבים לעשות עצירות דקומפרסיה שדרושות לפירוק הדרגתי של החנקן בדם", מסביר הרופא שבדק אותו. "במקום שהחנקן יתמוסס לאט, הוא התפרק אל תוך הרקמות ויצר כיסי גז גדולים מתחת לעור, שיוצרים כאבי מפרקים, קשיי נשימה ותנועה מוגבלת".

הצוללן פנה למספר בתי חולים בפרו ובמדינות נוספות, אך הרופאים הודו שמעולם לא נתקלו במצב כזה. טיפול בתא לחץ לא הצליח לפרק את הבועות באופן מלא, ועם השנים התסמינים רק הלכו והחמירו. חלקים בגופו הפכו נוקשים, התנועה שלו הוגבלה והוא מתקשה לעבוד ולנהל חיים רגילים. 

למרות זאת, הוא לא מוותר על התקווה וממשיך לחפש מומחים בתחום הרפואה התת ימית והכירורגיה הפלסטית, בניסיון למצוא פתרון שיחזיר לו איכות חיים.

המקרה של מרטינז מוכיח עד כמה פגיעות דקומפרסיה עשויות להיות קיצוניות, ועד כמה הפתרונות הרפואיים שמוצעים עבורן - לא מספקים. מציין הרופא שסקר את המקרה כי בפועל יש כמה אפשרויות טיפול עקרוניות, אך כל אחת מהן מוגבלת במידה מסוימת:

1. טיפול בתא לחץ

זהו הטיפול המקובל בכל פגיעת דקומפרסיה רגילה. בתא לחץ מעלים את הלחץ הסביבתי, מה שמאפשר לגזים הכלואים להתמוסס בחזרה בדם ולהתפרק בהדרגה. במקרה של מרטינז התופעה נמשכה שנים רבות, ולכן החנקן כבר “ננעל” בתוך רקמות שומן ועור. לכן בשלב זה תא לחץ כמעט אינו יעיל, משום שהגז כבר אינו חופשי במחזור הדם, אלא כלוא בחללים יציבים.

2. ניתוח להוצאת כיסי גז

תאורטית אפשר לבצע כריתה חלקית של רקמות שבהן נוצרו חללי גז גדולים. בפועל מדובר בניתוחים מורכבים ביותר, שבהם הסיכון לזיהומים ופגיעה עצבית - גבוה. "לכן מרבית הרופאים נמנעים מהליך זה אלא אם מדובר בסכנת חיים מיידית".

3. טיפולים חדשניים שנבחנים כיום

רופאים המתמחים ברפואה תת ימית מנסים שלוש גישות עיקריות להתמודדות עם דקומפרסיה:

א. הזרקת חמצן לרקמות

חמצן בריכוז גבוה לעיתים מסייע בהקטנת נפחי גז ברקמה, אך טיפול זה יעיל רק בשלבים מוקדמים.

ב. טיפול לייזר עדין

לייזר רפואי ברמת אנרגיה נמוכה יכול לסייע בפירוק רקמות שנוצרו סביב בועות הגז, אך הטיפול הזה עדיין מוגבל. 

ג. ניקוז בעזרת אולטרסאונד

טכניקה ניסיונית שבה מחדירים מחט דקיקה ומנסים לשאוב גז בעזרת מכשיר אולטראסאונד. ברוב המקרים הגז חוזר ומתפזר, ולכן טיפול זה לא נחשב כפתרון יציב.