כורכום: נפלאות התבלין שמוסיף צבע וטעם

בימי קדם השתמשו בני אדם בצמחים לריפוי מחלות. היו אלו מסורות עתיקות על התועלת המדויקת של כל צמח וצמח שעברו מאב לבן. צמחי מרפא מוזכרים במקרא, וגם בפירוט בתלמוד. בעת החדשה זלזלו ברפואות אלו, "רפואות סבתא" קראו להן, ועברו אל הכימיה, אל התרופות העשויות חומרים כימיים אגרסיביים. בשנים האחרונות אנו מגלים עוד ועוד יתרונות מופלאים שישנם דווקא בצמחי המרפא. החוקר גור זיו סוקר מחקרים חדשים על התכונות המופלאות של הכורכום, זה שסבתא היתה שמה בתוך האורז.

במשך שנים התרגלנו לחשוב על הכורכום כתבלין שמוסיף צבע וטעם לתבשילים, ובעיקר כמרכיב מסורתי ברפואה טבעית. אבל מחקרים מהשנים האחרונות מציירים תמונה מרתקת בהרבה: החומר הפעיל שבו, כורכומין, מתגלה לא רק כחומר נוגד דלקת ונוגד חמצון, אלא כמי שפועל בעומק מערכת הבקרה הגנטית של הגוף – ובמיוחד של המוח.

בין מדפי התבלינים במטבח, קל לשכוח שמדובר בצמח עתיק בעל היסטוריה רפואית ארוכה. הכורכום, Curcuma longa, ליווה דורות של מרפאים ברפואה ההודית והסינית כתרופה כמעט לכל: כאבים, דלקות, מחלות עור, עיכול ועוד. רק בעידן המיקרוסקופים, הביוכימיה והגנטיקה המתקדמת, התחילו החוקרים להבין מה באמת מסתתר באבקה הצהובה הזאת. הכוכב המרכזי הוא הכורכומין – תרכובת פוליפנולית שמסוגלת, כך נראה, להשפיע על האופן שבו הגנים שלנו פועלים.

כדי להבין את עוצמת ההשפעה הזאת, צריך להכיר את עולם האפיגנטיקה. אם הדנ"א הוא ספר ההוראות הענק של הגוף, האפיגנטיקה היא מערכת הניהול שמחליטה אילו פרקים ייפתחו ואילו יישארו סגורים. זו שכבת בקרה דינמית: היא לא משנה את האותיות עצמן, אלא את היכולת לקרוא אותן. עם השנים, ובמיוחד בתהליך ההזדקנות, שכבה זו עוברת שורה של שיבושים: גנים מגינים "כבים", גנים מזיקים "נדלקים", ותאי הגוף – כולל תאי המוח – מאבדים בהדרגה מהחיוניות והגמישות שלהם.

אחד המנגנונים המרכזיים במרכז הבקרה של הגנטיקה, הוא מתילציה של דנ"א. אפשר לדמיין אותה כמדבקות כימיות קטנות המודבקות על גנים מסוימים ומשתיקות אותם. המדבקות האלה חיוניות להתפתחות תקינה, אבל בגיל מבוגר הדפוס שלהן משתבש: גנים שחשובים לתיקון נזקים, ללמידה ולזיכרון עשויים להיות "מושתקים" בטעות, בעוד גנים שמעודדים דלקת ונזק נשארים פעילים. מחקרים מראים שכורכומין מסוגל להתערב במשחק הזה: הוא מעכב אנזימים שאחראים להוספת חלק מהמדבקות הללו, ובכך מאפשר לחלק מהגנים המועילים לחזור ולפעול. כך הוא עשוי, למשל, לתמוך בהגברת הביטוי של גנים הקשורים לגורמים נוירוטרופיים – חלבונים המסייעים לשמירה על תאי עצב וליצירת קשרים חדשים ביניהם.

מנגנון נוסף שבו לכורכומין יש השפעה הוא אריזת הדנ"א סביב חלבוני היסטון. הדנ"א הארוך מלופף סביבם כמו חוט סביב סליל. כשהאריזה הדוקה, הגנים "נעולים"; כשהיא רופפת, הם זמינים לקריאה. תהליכים כימיים עדינים מחלישים או מחזקים את האריזה הזאת. במחלות ניווניות כמו אלצהיימר נמצאה פעילות יתר של אנזימים שמחזקים את הדחיסה ומשתיקים גנים התומכים בזיכרון ובגמישות מוחית. כורכומין התגלה כחומר שמסוגל לעכב חלק מאותם אנזימים, למנוע השתקה מיותרת ולשמור יותר גנים במצב "פתוח".

אל שני המנגנונים הללו מצטרף עולם שלישי ומורכב: רנ"א שאינו מקודד לחלבון, זה שנחשב בעבר ביוהרה של אנשי מדע כ"דנ"א זבל". היום ברור שמולקולות כמו מיקרו רנ"א ורנ"א ארוך לא מקודד משמשות כבקרים עדינים על שחרור גנים – הן מחזקות או מחלישות את תרגום הגן לחלבון בפועל. במחלות ניווניות של המוח, האיזון הזה משתבש: חלק מהמיקרו־רנ"א שמעודדים דלקת ומוות תאי עולים, וחלק מהמגינים על תאי העצב יורדים. הכורכומין נמצא כמי שמסוגל לווסת גם את הרמות הללו: להעלות חלק מהמולקולות המגינות, ולהוריד חלק מהמזיקות, ובכך לסייע בהחזרת האיזון.

כאשר בוחנים יחד את שלוש שכבות הפעולה הללו, מתקבלת תמונה עוצמתית: כורכומין אינו "מוחק" הזדקנות, אבל הוא מסוגל, לפחות במודלים של תאים ובעלי חיים, להשפיע על תהליכים עמוקים מאוד הקשורים להידרדרות מוחית. במחקרי אלצהיימר הודגם שהוא מסייע בפירוק משקעי חלבון עמילואיד וטאו, מעודד גמישות סינפטית ונוירוגנזה – יצירת תאי עצב חדשים – ותומך בתפקוד מיטוכונדריאלי תקין, כלומר בייצור אנרגיה תקין בתאים. בפרקינסון הוא נמצא כמגן על תאי עצב המייצרים דופמין, משפר חלק מהתסמינים המוטוריים במודלים של בעלי חיים ומפחית מדדים של דלקת וחמצון.

אלא שכאן מגיעה הנפילה הגדולה: מה שעובד יפה בצלחת הפטרי, לא תמיד עובד בגוף האדם. הכורכומין כמעט שאינו מסיס במים, הוא מתפרק במהירות במערכת העיכול ובכבד, ורק חלק זעיר ממנו מצליח להיכנס לדם ולחצות את מחסום הדם־מוח. המשמעות היא שכדי להגיע במוח לריכוזים שבהם נראו ההשפעות המרשימות במעבדה, היינו נדרשים למינונים לא מעשיים. זו אחת הסיבות לכך שניסויים קליניים בבני אדם נתנו עד היום תוצאות חלקיות ומעורבות.

התגובה של המדע למגבלה הזו אינה ויתור, אלא יצירתיות. חוקרים עובדים על ננו-חלקיקים וליפוזומים ש"יארזו" את הכורכומין, יגנו עליו מפני פירוק וישפרו את חדירתו לרקמות. אחרים מנסים לפתח מולקולות דומות לכורכומין, יציבות ונספגות יותר, שישמרו על היתרונות האפיגנטיים שלו. ויש גם גישה פשוטה יותר: שילוב הכורכומין עם חומרים משפרי ספיגה כמו פיפרין, המרכיב הפעיל בפלפל שחור, שנמצא כמעלה משמעותית את רמת הכורכומין בדם.

למרות כל זאת, הכורכומין עדיין רחוק מלהיות תרופת מדף רשמית נגד אלצהיימר או פרקינסון. הוא אינו "תרופת קסם", אלא מועמד רציני בתוך שורה ארוכה של תרכובות טבעיות שנבחנות היום כחלק מאסטרטגיה רחבה לעיכוב הידרדרות מוחית. ייתכן שבעתיד יפותחו תוספים מבוססי כורכומין שיעבדו יחד עם תזונה נכונה, פעילות גופנית, שינה מסודרת ואיזון נפשי כדי לשמר "אריכות ימים קוגניטיבית" – יכולת לחשוב, לזכור ולהישאר חד גם בגיל מתקדם.

המסע של הכורכום מהסיר על הכיריים אל לב מאמרי המדע ממחיש עד כמה הדיאלוג בין מסורת למדעים מדויקים יכול להיות פורה. הוא מזכיר שהגנים שקיבלנו בירושה אינם גזר דין סגור; יש לנו, דרך אורח החיים שלנו והחומרים שאנו מכניסים לגוף, יכולת מסוימת להשפיע על האופן שבו אותם גנים ינוגנו בפועל. ייתכן שיום אחד, לצד תרופות מתקדמות, תימצא גם נוסחה מדויקת יותר לניצול חוכמתו העתיקה של התבלין הזהוב – כך שהשאלה "האם כורכום יכול לתכנת מחדש את המוח שלנו?" לא תהיה רק כותרת מסקרנת, אלא חלק משגרת הרפואה המונעת.