עכשיו זה מדעי: למה יש אנשים שאוהבים לאכול רק את ה“בקבוקים” של הקלמנטינה?

בכל חורף חוזרת אותה תופעה מעניינת, ומדי פעם אנחנו 'זוכים' לראות את אותם אנשים שאוכלים קלמנטינה או תפוז - באופן מוזר ממש.

אם תצפו בהם מהצד תראו איך הם מפרידים ביד של אומן את הקליפה הלבנה הדקה שעוטפת את הפלחים, זורקים אותה לפח ואוכלים רק את הפרי. למה זה קורה בעצם? אז במאמר מעניין שפורסם באחרונה באתר 'הספרייה הלאומית לרפואה' (באנגלית: National Library Of Medicin) נכתב כי מדובר בתופעה ידועה, שמאחוריה נעוצה סיבה מדעית ברורה שמושפעת מחוש הטעם, חוש הריח ואפילו מרקמים שהמוח מעדיף יותר או פחות. 

הקליפה הלבנה העוטפת את פירות ההדר נקראת אדרציומה והיא עשירה בחומרים שנקראים פלבנואידים ובסיבים תזונתיים. למרות שהם בריאים מאוד, יש בהם מרירות עדינה, שאצל אנשים מסוימים, נתפשת כבלתי אכילה.

מחקרים מראים שאנשים עם רגישות גבוהה למרירות, בעיקר כאלה שהם נשאים גנטיים לרגישות לחומר בשם אלקלואיד, יחושו את המרירות של הפרי הרבה יותר ממה שאחרים מרגישים, ולכן הם ייטו להסיר אותה.

מלבד הטעם, יש אנשים שמוחם רגיש מאוד למרקמים.

מרקם סיבי, יבש או מעט “צמרירי” מרגיש להם לא נעים בפה, ולכן הם מעדיפים פלח נקי ורך ללא שכבה נוספת. התופעה נקראת רגישות חושית והיא נפוצה מאוד, במיוחד אצל ילדים, אך קיימת גם אצל מבוגרים. מעניין לציין שאם מרקמים מסוימים גורמים לאי נוחות בילדות, המוח ילמד להימנע מהם גם אם הטעם מצוין וזה ילווה את האדם לאורך כל חייו, אלא אם כן עשה על עצמו עבודה מחשבתית, והעז לטעום את הטעמים מאחורי המרקמים, שמהם הוא סלד בילדות. 

פלח תפוז כולל שילוב של מתוק־חמוץ, אך כאשר אוכלים אותו עם הקליפה הלבנה, המרירות מצטרפת ומחזקת תחושה של טעם שמשתנה בפה. יש אנשים שמעדיפים טעמים נקיים וברורים, ולכן הם מסירים כל רכיב שמשבש את הטעם העיקרי. הם רוצים את ה“בקבוק”, ולא שום דבר שמוריד מהחווייה הכייפית והמרעננת שבאכילתו. 

ויש כאן גם משמעות רגשית: עבור חלק מהאנשים זה פשוט עניין של הרגל ילדות. אם בבית לימדו “לנקות טוב את הפרי” או שהורה אחד תמיד הסיר את הקליפה הלבנה, התפיסה הזו עוברת לדור הבא. ואז, המוח זוכר את הפרי הנקי כ“הדרך הנכונה” לאכול, ולכן גם בבגרות קשה לשנות את הפעולה הזו. 

למרות שהקליפה הלבנה בריאה ומכילה סיבים, ויטמין C וחומרים אנטי דלקתיים, אין חובה לאכול אותה אם המרקם או הטעם מפריעים. אפשר לקבל את אותם הערכים מתזונה מגוונת אחרת.
מי שכן אוהב אותה, מרוויח תוסף תזונתי טבעי ובריא במיוחד.

ומה עושים כשלא אוהבים את הקליפה הלבנה? הנה כמה רעיונות מעניינים:

לייבש ולהפוך לאבקה

אפשר להניח את הפיסות על מגש, לייבש בשמש או בתנור חמים, ולטחון לאבקה.
מוסיפים לאבקה קורט קינמון או כורכום לתערובת בריאות, ומערבבים ביוגורט או בקערת פירות לשיפור העיכול.

להכין חליטה מחזקת

בגלל שהקליפה הלבנה מכילה פלבנואידים שמחזקים כלי דם ומערכת חיסון, ניתן להכין ממנה תה עדין.
מניחים פיסות מיובשות בכוס מים חמים, ומוסיפים קינמון או דבש לאיזון המרירות.
המשקה מחזק את הגוף במיוחד בחורף. 

להשתמש בה כמסכה לעור

הסיבים והוויטמינים שבה תורמים לריכוך העור:
מייבשים את הקליפה וטוחנים לאבקה. מערבבים עם יוגורט טבעי או דבש ומורחים בכל יום, במיוחד בימות החורף הקרים. 
זו מסכה עדינה שמחליקה את העור ומעניקה לו ברק טבעי.

לנטרל ריחות רעים

הקליפה הלבנה סופגת ריחות מהר ולכן ניתן להשתמש בה להפחתת ריחות לא נעימים: מייבשים את הקליפות, טוחנים ושמים בשקיות בד קטנות. את שקיות הבד ניתן להניח בין הבגדים או בארון הנעליים.