המלחמה על המים: פירוש נפלא של ה"כלי יקר" לפרשת תולדות

"ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". (בראשית כ"ט, י"ט)

מלחמת בארות המים בין רועי גרר ועבדי יצחק מבוארת בידי הרמב"ן ופרשנים נוספים כאלגוריה דרשנית למאבקים שניהלו אומות העולם עם ישראל. וכך מסכם ה"כלי יקר" את פירוש הרמב"ן:

"כתב הרמב"ן וכן בספר תולדות יצחק וכן בספר מנורת המאור, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל ענייני בארות אלו על ג' בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים. כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שייבנה במהרה בימינו קרא רחובות".

הבארות שנקראו "עשק" ו"שטנה" הינן דימוי להתנכלויות של האומות לעם ישראל, שהובילו לחורבן שני בתי המקדש הראשונים. הבאר השלישית, שנקראה "רחובות" ועליה לא רבו, מרמזת לבית המקדש השלישי העתיד להיבנות במהרה בימינו.

ה"כלי" יקר מרחיב את היריעה "בפרטי העניינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים". בפירושו עובר מוקד הדרש מהמאבקים בין האומות לישראל אל היריבויות והמתחים הפנימיים בתוך עם ישראל. וכך לשונו:

"כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:) שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חנם בין נשיאי ישראל שנקראו רועים, כמ"ש (ירמיה כ"ג ד') 'והקימותי עליהם רועים'. ונחרב הבית בסיבת המריבה שהייתה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני הייתה מידת השנאת חנם בין כל ישראל כי פשה הנגע בכולם עד לאין מרפא".

שורשי חורבנו של הבית הראשון נעוצים בפילוג ההיסטורי בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה, ובמאבק שניהלו המלכים ביניהם על השררה. מנגד, בית שני נחרב בשל שנאת חינם שהפכה לנגע ממאיר וכוללני, וירדה עד לרמת היחידים בעם ישראל.

"ועל כן כתיב בבאר ראשון ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל".

לכן, מסביר ה"כלי יקר", במאבק על הבאר הראשונה מוזכרים בתורה ה'רועים', שהם משל למנהיגי עם ישראל. המריבה הייתה בין ה'רועים' משני צדי המתרס – בין מלכי ישראל ובין מלכי יהודה. מריבה זו הובילה למעורבות של מנהיגי אומות העולם דאז – ולחורבן הבית.

"על כן קרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, כי יש הבדל בין שניים המתקוטטים על דבר איזו עסק שביניהם, לבין שניים המתקוטטים בחינם על לא דבר כמנהג דורינו.

וזה ההבדל בין בית ראשון לשני כי השנאה שהייתה בין רועי ישראל בבית ראשון הייתה על עסק המלכות, כי נחלקה מלכות ישראל, וטבע העניין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחבירו נכנס בגבולו, ועל ידי עסק זו רבתה המשטמה ביניהם".

בימי בית ראשון, לשנאה בין המלכים היה הסבר 'רציונלי' לכאורה: בעקבות התפצלות ממלכת ישראל, השאיפה למלוכה ולהנהגה הובילה להתנגשויות הדדיות. שנאה זו "על עסק המלכות" זוכה בכתוב לכינוי שניתן לבאר הראשונה – "עשק".

בין השיטין, מנצל ה"כלי יקר" את ההזדמנות לביקורת על שנאת החינם ששררה בדורו שלו "על לא דבר". הוא מדמה אותה לשנאת החינם בימי בית שני:

"אבל השנאת חנם של בית שני היה בחינם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אף על פי שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עוונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עוונו לשנוא.

לכך 'ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה',  לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהייתה בכל ישראל על כן קראוה שטנה, כי לא מצאו סיבה אל דברי ריבותם, כי אם מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ"ש (ויקרא כ"ו ל"ז) 'וכשלו איש באחיו'".

שנאה זו, שחלחלה עד לשכבות התחתונות של האומה, ל'עמך', הייתה ללא טעם וסיבה, "בחינם". אין זה, אומר ה"כלי יקר", כי הייתה זו מלאכת השטן שנשלח על ידי אלוקים להסית את בני ישראל אלו באלו ולהכשילם. שנאת חינם זו נמשלת בבאר המריבה השנייה, שזכתה לשם "שטנה".

"ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי ייבנה על ידי מלך המשיח, שנאמר בו (ישעיה ט' ו') 'למרבה המשרה ולשלום אין קץ', כי אך שלום ואמת יהיה בימיו. על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם".

הבאר השלישית, "רחובות", מרמזת לימות המשיח, שיבנה את בית המקדש השלישי. בימים אלו יהיה שלום פנימי, וממילא "ירחיב ה' לנו ופרינו בארץ": כאשר יש שלום, לא יהיה צר המקום בארץ ישראל לאף אחד גם כאשר העם יפרה וירבה, וזאת בניגוד לעת של מריבה, שגורמת לתחושת מחנק ומצוק. כדי להמחיש זאת, "כלי יקר" משתמש בדימוי נפלא לעיר ההלניסטית אנטיוכיה, ושוב מנצל את המקום כדי לקונן על המצב החברתי בימיו:

"כי בזמן שהמריבה מצויה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידיים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעוונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו.

"ובהיפך זה, בזמן ששלום על ישראל אף על פי שפרינו בארץ, ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מכל מקום רחבת ידיים להם ואין צר להם... על כן נאמר 'כי הרחיב ה' לנו', אף על פי שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים, מכל מקום הארץ לפניהם רחבת ידיים...".