"ההנחיה הייתה ברורה - אל תטפלו בפצועים": ד"ר תמר עילם גינדין על הזוועות באיראן

"בימים שבהם פרצו המחאות באיראן עמדתי בפרשת דרכים", מספרת ד"ר תמר עילם גינדין, אחת המומחיות הגדולות לאיראן במדינת ישראל. "באותם ימים עקבתי בדריכות אחר כל סרטון מטהראן, בלי שאני יודעת אם אנחנו הולכים לקראת שינוי היסטורי או להתלקחות. ישבתי אז עם 'מנהלת החיים שלי', אשת המקצוע שמלווה אותי, וניסינו להבין איך פועלים בתוך הכאוס הזה, בפרט שיש לי ספר על איראן שאני עומדת להוציא ושורה ארוכה של הרצאות שאני מוזמנת אליהן. העמדנו מול עינינו שלושה תרחישים אפשריים: מלחמה, חזל"ש או שלום. הכל היה פתוח, ולא היה לנו מושג להיכן איראן הולכת.

"כיום", אומרת עילם גינדין, "האווירה לגמרי השתנתה, ולמרות סימני השאלה, נראה כי הכיוון ברור מתמיד: חומת הפחד באיראן נסדקה, וההפיכה נראית קרובה מאי פעם. אך על השאלה הגדולה מכולן 'מתי זה יקרה, ומה עוד תעבור איראן עד לאותו רגע?', נראה שאיש עדיין לא יודע להשיב".

ד"ר תמר עילם גינדין (צילום: נעמה שטרן, מגזין נשים)

בין עברית לפרסית

תמר עילם גינדין (52) נולדה בישראל, אך חשה חיבור לתרבות הפרסית כבר מגיל צעיר. התעניינותה הגיעה לשיא בימים שבהם סיימה תואר בבלשנות באוניברסיטה העברית, וכחלק מתוכנית הלימוד ערכה היכרות עם שפות שונות. "למדתי בין היתר סינית, צרפתית וערבית, אבל לשפה הפרסית חשתי תמיד חיבור מיוחד, וכיום אני יכולה לומר בפה מלא שאיראן היא השליחות המקצועית והאובססיה שלי", היא מציינת. "השאיפה שלי היא לנצל את הידע שלי כדי לייצר קשרים אמיתיים בין ישראל לעם האיראני, במטרה לפקוח את העיניים לשני הצדדים, מתוך אמונה שבשני הצדדים יש בני אדם, והדמיון רב על ההבדל".

כמי שעוסקת בבלשנות, עילם גינדין מקפידה לתחזק את השפה הפרסית שלה, במטרה להופכה לעדכנית ביותר שיש: "כחלק מכך אני קוראת ספרים רבים מאוד בפרסית, אני גם גולשת ברשתות החברתיות של איראן, וכל הזמן ממשיכה לתחזק את השפה".

טוענים שיש דמיון בין עברית לפרסית. זה נכון?

"אין שום דמיון בין השפות, אבל יש בעברית הרבה מילים שנשענות על מילים בפרסית או ששאולות מהן. כך למשל המילה 'דת', שבפרסית עתיקה נהגית כ'דתא'; כך גם המילה 'פתגם' שהגיעה דרך מגילת אסתר ושורשיה בפרסית; וגם המילה 'גושפנקה' שחדרה לעברית מאוחר יותר. יש גם מילות סלנג בעברית שמגיעות מפרסית, כמו פיג'מה, אשכרה, קרחנה וצ'ימידן".

יש מקרים הפוכים, שבהם דווקא מילים בעברית חדרו אל השפה הפרסית?

"אני מכירה רק מילה אחת כזאת – 'שמבה', שזו שבת".

אויב משותף

עילם גינדין מוצאת את עצמה כשהיא מוזמנת ללא מעט הרצאות בנושא איראן, בפרט בימים אלו. בכולן היא מדגישה את משפט המפתח "איראן אינה אויבת של ישראל", וגם מסבירה: "לאיראנים ולישראלים יש אויב משותף ששמו 'הרפובליקה האסלאמית', וכפי שנוכחנו לדעת – יותר מכפי שהרפובליקה האסלאמית אויבת של ישראל, היא אויבת של איראן, והאיראנים מודעים לכך היטב.

עילם גינדין מציינת כי השנאה של העם האיראני כלפי האסלאם היא קיצונית, וכעת זה בולט יותר מאי פעם ברחובות. "בלילה של ה-8 בינואר – כשמצד אחד התרחשו המחאות הגדולות, הנועזות והאלימות ביותר באיראן, ומצד שני התחולל הטבח הגדול ביותר – יכולנו לראות את השנאה הזו יוקדת ברחובות – המפגינים שרפו 25 מסגדים בטהראן, ויש וידאו אייקוני פופולרי בו רואים מסגד גדול עולה באש, כשהמפגינים מכים בתופים וצועקים 'איראן, איראן!'.

"גם ברשתות ניתן לראות שנאה מתפרצת, כאשר הגולשים משתמשים בדימויים קשים מאוד כלפי האסלאם. בשבוע שעבר, למשל, היה כוכב כדורגל אקטיביסט שכתב 'יחי יזיד'. יזיד הוא נבל העל של האסלאם השיעי, ואותו כדורגלן בחר לכתוב דווקא 'יחי יזיד'. הוא אף הוסיף כי הוא מעדיף אותו מאשר את המשטר, שכן יזיד לפחות אפשר למשפחות ההרוגים לקבל את הגופות שלהן, בזמן שהרפובליקה האסלאמית לא מאפשרת לבני המשפחות לקבל את גופות המוחים שנהרגו".

אז איפה קוברים אותן?

"ראשית, יש עשרות אלפים שכלל לא זוהו, ובני המשפחות רק מניחים שמתו. חלק מהמתים נקברו בקבר אחים, ואצל חלקם נדרש מהמשפחות סכום ששווה ל-35 משכורות ממוצעות או ל-67 משכורות מינימום, כדי לקבל את הגופה. מעטים עמדו בכך ושחררו את הגופות, ויש כאלו שגנבו גופות מההפגנות. אין סטטיסטיקה רשמית, אך נראה שאחרי שהמפגינים הבינו את המצב, היו מהם שחילצו גופות משדה הקרב וסחבו אותן למרחקים גדולים, כדי להביא אותם למשפחות מבלי לעבור במכון לרפואה משפטית, וכך לאפשר להן לקבור.

"אגב, גם כלפי הפצועים היה יחס נוראי, ויכולנו לראות ברשתות אנשים שמעלים תמונות שלהם עם קטיעות שלא טופלו בבתי חולים, מאחר שהרופאים קיבלו הנחיה שלא לטפל בפצועים במצבים קשים, אלא להזריק להם אוויר ולוודא הריגה. כשהיו רופאים שניסו להציל חולים וטיפלו בהם, או ששחררו אותם לפני הגעת כוחות הביטחון – הם נעצרו. מחריד לחשוב על כך שאנשים נעצרים כי מילאו חובתם כרופאים".

הפגנה באיראן. אילוסטרציה

הספדים בפרסית טהורה

עילם גינדין מדגישה שהמהפכה לא מתחוללת רק ברחובות. "מבחינת המפגינים, הם עושים כל מה שאפשר נגד האסלאם, וכחלק מכך הלוויות שנעשות מטעמם הופכות תמיד להפגנות, והן חילוניות לגמרי, בלי שום סממן מוסלמי. את המתים הם קוברים באדמה, ולא כמו הדת הקודמת באיראן שבה הייתה נהוגה 'קבורת שמיים'. גם ההספדים נקראים בפרסית טהורה, ללא שום רכיב ערבי. מניסיוני אני יכולה להגיד שזה קשה מאוד. אבל מסתבר שבאיראן מצליחים לעשות את הבלתי אפשרי, העיקר להתרחק מהאסלאם.

"מעניין גם לראות שבין המוחים יש לא מעט חברי בסיג'. אמנם הבסיג' מוכר בכותרות ככוח דיכוי הפועל מטעם הרפובליקה האסלאמית, וזה נכון, אך הוא למעשה ארגון גדול והתנדבותי שחבריו אינם מקבלים כסף על חברותם, אך הם מקבלים הטבות שונות, ומסתבר שחלקם נמצאים שם רק בשביל ההטבות הללו.

שורפים את תמונתו של המנהיג העליון עלי חמינאי (צילום: shutterstock)

"כעת, כשהמוחים משתוללים ברחובות, ניכר שחלק מחברי הבסיג' אכן עוזרים למשטר ויוצאים לדכא הפגנות, אך חלקם בדיוק להיפך – מתגלים ככאלו שאינם תומכים במשטר ואף לא תמכו בו מעולם. הם שורפים את כרטיסי הבסיג' שלהם, כשהם מודיעים 'לא אהיה עוד כלי עזר לדיכוי העם שלי', ויוצאים להפגין.

"אגב, חלק לא מבוטל מההרוגים נשאו כרטיס בסיג', וכוחות המשטר ניצלו זאת כדי לטעון ש'הם היו לוחמי בסיג' ונהרגו על ידי טרוריסטים ברחובות'. אבל בני המשפחות לא מוכנים להשלים עם הטענה הזו, ומבהירים: 'הם נהרגו כמפגינים ולא כמשליטי סדר'.

"אחד ההרוגים בשבוע הראשון היה נער בן 15 שהיה חבר בסיג'. ללוויה שלו הגיעו אנשי בסיג', אך קרובי משפחתו רדפו אחריהם, כשהם צועקים 'בושה! בושה!' ומבריחים אותם. הם ממש לא הסכימו שיהיו שם, וכביכול יחללו את שמו של הנער".

כבלשנית, עילם גינדין מציינת פרט מעניין: "בשפה הפרסית יש נומרטיב לבני אדם, אבל ראיתי גולשים שלפני ציון של אנשי בסיג' מוסיפים נומרטיב של פרה, לציין שהם בהמות, ואילו לפני שם של אנשי דת הם משתמשים בנומרטיב של כלבים".

"נלחמים עד הסוף"

העם האיראני אופטימי? הוא באמת מאמין שתתחולל מהפכה?

"בהתחלה הייתה אופטימיות נלהבת, לצד תחושה של 'עכשיו או לעולם לא'. אחרי שמאות אלפים ואולי מיליונים יצאו לרחובות ועשו דברים מאוד אמיצים, היה חשש שאם עכשיו זה לא יצליח, הם יתייאשו ולא נסו יותר. ולמרות תגובת המשטר האלימה, ולמרות הטבח האיום בנשק של שדה קרב, ולמרות עשרות אלפי ההרוגים, אנחנו רואים שהרוח לא מתה. יש המון כעס, והוא מתועל לנחישות". 

"נראה שהולכים לכיוון אחד, אך קשה לדעת מתי נגיע אליו", מוסיפה עילם גינדין. "המחאות הובילו לדברים נוראיים ולמעשים חסרי אנושיות, שמעידים על השפל הגדול אליו הגיע המשטר. הוא הרג בכמויות כה גדולות, שלא ייתכן שיעברו על כך בשתיקה. דרכו של רוב העם האיראני ברורה, ואף יותר מזה – רופאים, שנדרשו לטפל בפצועי הפגנות מטעם כוחות הביטחון, ציינו לאחר מכן ששיעור לא מבוטל מהם כלל אינם איראנים, אלא עיראקים וסודנים, מה שמעיד על כך שהרפובליקה האסלאמית נאלצת לייבא אנשים מבחוץ שיעזרו לה לשמור על כוחה, כי אין מספיק איראנים שמסכימים להילחם באחיהם למען שרידותה".

בהנחה שהמחאות יצליחו להוביל למהפכה, מי עומד להיות המנהיג הבא?

"בניגוד לגלי הפגנות קודמים, שבהם צעקו רק מה לא - 'מוות לדיקטטור', כשהכוונה לעלי ח'אמנהא'י, הפעם הם גם צועקים מה כן. בכל אחת מההפגנות, וגם ברשת יש תמיכה עצומה ביורש העצר הגולה רזא פהלווי. הם צועקים 'יחי המלך', 'זה הקרב האחרון - פהלווי חוזר!' הפגנות הענק היו בעקבות קריאה שלו, אחרי סגירת האינטרנט ירדו לו עשרות מיליוני צפיות, כלומר עיקר התמיכה בו מבפנים, וגם עכשיו פצועים מעלים תמונות של הפציעות שלהם וכותבים שהם מחכים לפקודה ממנו לצאת לרחובות . ממדי התמיכה באמת מפתיעים, אי אפשר להתעלם מזה.

"אפילו מיעוטים אתניים, שיש ביניהם בדלנים, ושהמשטר תמיד השתמש בהם כדי לעשות דה-לגיטימציה להפגנות ולהאשים אותם ברצון לפרק את איראן, מתגלים כעת כנראה כמיעוט, כי בהפגנות הם צועקים סיסמאות של אחדות וסיסמאות בעד פהלווי. לכולם ברור שהגיע זמן לשינוי ונראה שיש רוב מוחץ שרוצה שהשינוי הזה יהיה פהלווי. גם אנטי-מלוכנים מבינים שצריך דמות להתאחד סביבה, ומאמינים שאחרי שייצב את איראן הוא יהיה נאמן להבטחתו ויעביר את השלטון למי שייבחר באופן דמוקרטי". 

נשמע לך שחומת טהראן תקרוס בקרוב?

"ידוע למי ניתנה נבואה, ואני לא רוצה להתנבא. אבל ברור שאנחנו קרובים לכך יותר מכפי שהיינו אתמול. ניתן לשער שהמחאות שמתחוללות בימים אלו באיראן יובילו לשינוי, אך טרם ברור מה יקרה ביום שאחרי. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שיורש העצר הוא זה שיצא בקריאה לאזרחים לצאת למחאה ב-8 בינואר, ובעקבותיו התמלאו הרחובות במיליונים של מוחים. זה מעיד על כך שהם נאמנים לו, וכפי שציינתי – גם המיעוטים האתניים מעוניינים בהתאחדות תחתיו.

רזא פהלווי על רקע דגל איראן לפני המהפכה (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

שקרים ודיס אינפורמציה

את ממשיכה בימים אלו לאסוף מידע דרך הרשתות החברתיות?

"אני מנסה, אך בתקופה הנוכחית זה לא קל, כי בעקבות המחאות יש ברשתות הרבה תעמולה ודיס אינפורמציה, כך שקשה לדעת מהי האמת. יש לי בכל זאת דרכים מסוימות לוודא זאת, וכשאני נתקלת במידע חשוב, אני דואגת להצליבו עם מידע נוסף כדי לקבל את התמונה המלאה. המסקנה שלי בעקבות כל הפרסומים והדיווחים ברורה – האיראנים מאוחדים בכעסם הרב על הרפובליקה האסלאמית, יש דיבורים רבים על כך שהגיע זמן לשינוי, וצריכים מנהיג חדש. הם לא רוצים את השלטון הנוכחי, וזה ברור".

ויש לה גם מסר אופטימי: "באחד הימים, בתום הרצאה, ניגשה אליי מישהי ואמרה לי: 'בשנת 1978 הייתי עם אמא שלי באיראן'. הייתי בטוחה שהיא תמשיך לתאר את 'הארץ היפה', ו'האנשים המנומסים ומכניסי האורחים', אך היא הפתיעה מכיוון אחר: 'עמדתי עם אמא על שפת הים הכספי והתבוננו צפונה אל ברית המועצות. אמא שאלה אותי: 'נראה לך שאי פעם נוכל לבקר שם?'".

עילם גינדין עוצרת, כי מבחינתה בסיפור זה טמון ההמשך: "מסתבר שלעיתים קרובות קורים דברים בלי שאנו צופים אותם, ואפילו בלי שאנחנו יודעים להסביר או להבין איך הם קרו. בסופו של דבר, המציאות עולה על כל דמיון".

כשתוכלי סוף-סוף להגיע לטהראן, מה הדבר הראשון שתעשי שם?

"אני לא חושבת שאמהר לטעום את האוכל הפרסי, כי הוא עתיר בגלוטן ובפחמימות, שאלו דברים שלא נכנסים לתפריט שלי. אבל אני בהחלט חושבת שאוציא סיורי ערי בירה באיראן. כבר כיום אני מציעה קורס מקוון בו אני מוציאה אנשים לסיורים כאלו, ואני מחכה לרגע שבו נסייר בהן ממש".