העבודה שוב שוחקת אותך? דווקא שם מסתתרת מצווה אדירה

לפעמים אנחנו קמים בבוקר ומרגישים שהיום מתחיל כמו אתמול: ריצת בוקר לעבודה, פגישה דחופה, סידורים, קניות, ילדים, מטלות... הכול נראה כמו "עוד יום שצריך לעבור". אבל התורה מגלה לנו נקודת מבט אחרת לגמרי: גם כשאנחנו עובדים, רצים ומתאמצים -אפשר להפוך כל פעולה פשוטה למצווה שמוקרנת מהלב לשמים.

רבנו בחיי בספרו "חובות הלבבות" מסביר ב"שער הביטחון" שכאשר אדם עוסק בפרנסה, מוכר בחנות, מכין אוכל, ודואג לבני ביתו - אם הוא עושה זאת מתוך כוונה אמיתית לקיים את רצון ה', הרי שגם מעשים אלו הופכים למצווה של ממש. שהרי כך ציווה הבורא: להכין מזון, לעבוד, לבנות, ליצור, להתחתן, לגדל ילדים. העולם הזה לא נועד לבריחה ממנו - אלא לתיקון דרכו.

כה דבריו:

"ויכוון בטרדת ליבו וגופו בסיבה מן הסיבות והסיבוב עליה, לעמוד במצוות הבורא שציווה האדם להתעסק בסיבות העולם, כעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה, כמו שכתוב (בראשית ב, טו): 'ויקח ד' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה', ולהשתמש בשאר בעלי חיים בתועלותיו ומזוניו, ובנין המדינות, והכנת המזונות, ולהשתמש בנשים ולבעול אותן להרבות הזרע, ויהיה נשכר על כוונתו בהם לאלוקים בליבו ומצפונו, בין שיוגמר לו חפצו, בין שלא יוגמר לו חפצו, כמו שכתוב (תהילים קכח, ב): 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב, יב): 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'. ויהיה ביטחונו באלוקים שלם, ולא יזיקנו הסיבוב על הסיבות להבאת טרפו בהן מאומה  - כשהוא מכוון בהם בליבו ומצפונו לשם שמים".

פירוש "לב טוב":

"וכאשר מחשבותיו וגופו עסוקים באחד מאמצעי הפרנסה, או בהשתדלות להשיג אמצעי זה - תהיה כוונתו לקיים את מצוות הבורא שציווה לאדם לעסוק באמצעים גשמיים לשם עיבוד האדמה, חרישתה וזריעתה, כמו שכתוב (בראשית ב', טו): 'ויקח השם אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה', ושציווה להשתמש בשאר בעלי החיים לצרכיו ותזונתו ולבניית מדינות והכנת מזון, ושציווה לשאת אישה כדי להוליד בנים. וכשהוא מכוון בדברים אלה לשם שמיים, הוא יקבל שכר על זה, בין אם מוציא את שאיפתו לפועל, ובין אם לא הוציא את שאיפתו לפועל, כמו שכתוב (תהילים קכח, ב): 'יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך', ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ב יב): 'וכל מעשיך יהיו לשם שמיים'. וביטחונו באלוקים יישאר שלם, ולא ייפגם במאומה בזה שהוא משתדל להשיג אמצעים שהתפרנס על ידם, אם הוא מכוון בליבו ובמצפונו לעשות זאת לשם שמיים".

אז כשאתה יוצא בבוקר לעבודה, גם אם זה קשה, עמוס או מתיש - תאמר לעצמך: "אני מקיים מצווה לפרנס את ביתי ביושר. אני עושה את רצון ה'". פתאום העבודה כבר לא "עוד חובה", אלא שליחות.

כשאת מרימה שוב ושוב את הילד, מכבסת, מבשלת, מסדרת - את לא "רודפת אחרי בית שלא נגמר לעולם". את ממשיכה את הציווי האלוקי של בניין החיים. כל פעולה שלך היא חסד, חום, נתינה, והעמדת דורות נוספים שיעבדו את ה' יתברך ויקיימו את מצוותיו.

כשאתה מתאמץ להשיג הזדמנות עסקית, לא מתוך לחץ או חמדנות אלא מתוך רצון לאפשר למשפחה ביטחון ופרנסה בנחת - גם זה מצווה. כי הכוונה הפנימית הופכת כל מאמץ גשמי לעבודה רוחנית.

כשסטודנט יושב ללמוד מקצוע כדי להתפרנס בכבוד, גם אם זה נראה רחוק מרוחניות - הוא מקיים בפועל את הפסוק "לעובדה ולשומרה". הלימוד שלו אינו בריחה מהקדושה, אלא הכנה לקיום מצווה של פרנסה והקמת בית.

התורה מבטיחה שלא משנה אם ההשתדלות הצליחה או לא - עצם המאמץ, כשהוא לשם שמיים, נחשב מצווה. אפילו אם העסקה לא נסגרה, אפילו אם היום היה קשה, אפילו אם לא הספקת הכול - הכוונה הטובה הופכת את כל הצעדים שלך לזכות.

כלומר, בניגוד למה שנראה ממבט ראשון, הביטחון בה' לא נפגע מזה שאנחנו עובדים קשה או רצים להשיג פרנסה. להפך,  כשאנחנו עושים זאת מתוך ידיעה שזה רצון ה', הביטחון רק מתחזק. כי אנחנו עושים את חלקנו, ומאמינים שהוא יעשה את שלו.

לסיכום, בעל "חובות הלבבות" מגלה לנו כי בסופו של דבר, כל העמל והעבודה שאדם עושה אינם גורעים מאמונתו וביטחונו בה' - להפך. ההשתדלות לפרנס, לבנות, ליצור ולנהל את ענייני החיים היא בדיוק מה שהקב"ה ציווה על האדם מאז הבריאה: “לעובדה ולשומרה”. כשאדם יוצא לעבוד מתוך הבנה שזהו חלק מרצון ה', עבודתו הופכת לשותפות עם הבורא, לא לריחוק ממנו. הוא עושה את חלקו בעולם, והביטחון שלו בה' נשאר שלם, כי הוא יודע שההשתדלות שלו היא מצווה - וההצלחה ביד ה'. כך החיים עצמם, עם כל העמל והעשייה שבהם, הופכים לביטוי חי של אמונה, אחריות וקירבה לקב"ה.