שווה סיפור: כל משבריך וגליך

זה היה בבין הזמנים האחרון. כמו כל המוני בית ישראל, החלטתי לצאת עם משפחתי לסוף שבוע ארוך בצפון. כיוון שהרכב שלי היה בתיקון, שאלתי רכב מחבר, ויצאנו לדרך. נהנינו מכל רגע. ביום האחרון נסענו לחיפה, והתלבטנו – האם מיצינו את החופשה, ונחזור עכשיו הביתה, או שאולי נחפש כאן עוד חוויה, אחרונה לנופש הזה? החלטנו ללכת לשחות. זה היה היום של הגברים בחוף הנפרד, אז חיפשנו ומצאנו בריכה לא רחוקה שהיתה פתוחה לנשים, הורדתי שם את אשתי ואת הבנות, ונסעתי עם הבנים לחוף נאות. לא ידעתי אם נחליט לשחות או לא, בעיקר התחשק לנו לשבת קצת על החוף. אבל ליתר ביטחון השארתי את המשקפיים שלי ברכב, והרכבתי במקומם את המשקפיים הרזרביים שלי. קצת פחות טובים, קצת פחות נורא אם הים יחמוד אותם לעצמו.

בעודי יושב להנאתי על כיסא בחוף, הרגשתי שיש לי חול בכיסים. זה די הטריד אותי. החלטתי להיכנס למים הרדודים כדי לנער את הכיסים ולנקות אותם. בתוך המים הפכתי את הכיסים אחד-אחד. ורק דבר אחד שכחתי – המפתח של הרכב היה גם הוא בכיס!

באותו זמן לא שמתי לב לזה בכלל. אבל כשהרגשתי את זרם המים משתכשך ברגלי על רצועת החוף, זה פיתה אותי להיכנס קצת ולשחות כמו שצריך. חזרתי אל ילדי, וביקשתי מהגדולים שישגיחו על הקטנים, ושימתינו לי זמן מה רחוק מהמים, כדי שאוכל לשחות כמה דקות בעצמי, שחייה הגונה.

נכנסתי למים, רואה מזווית העין את הדגל האדום של המציל. שחיתי, נהניתי מכל רגע, עד שלפתע הגיח גל אדיר, התרסק עלי, סוחב איתו, בדיוק כמו שחששתי, את המשקפיים שלי. נשארתי כך, חצי עיוור, מגשש אחר החוף.

יצאתי מן הים נוטף מים, רגלי מבוססות בחול. הגעתי לאזור שבו חיכו לי ילדי, וקראתי להם לחזור לרכב. המשקפיים שלי שם, ובלעדיהם אני חצי בן אדם. ניגשתי אל הרכב, הכנסתי את היד לכיס בתנועה אוטומטית ו... אין. אין מפתח.

בתוך רגע הבנתי. הים לקח לי גם את המפתח! באותם רגעים אפילו לא זכרתי שניערתי את הכיסים עוד לפני שנכנסתי לים. רק לאחר ששחזרתי את צעדי, נזכרתי בכך. נו, לא נורא. בטוח שיש פתרון כלשהו. באינסטינקט פניתי להתקשר לחבר שהשאיל לי את הרכב, לשאול אותו אם יש לו מפתח רזרבי, או רעיון אחר לפתרון. אבל... השארתי גם את הטלפון ברכב...

מה אני עושה עכשיו? נוטף מים, מלוכלך, עם עיניים שלא מצליחות להוביל אותי בבטחה, בלי אפשרות לתקשר עם העולם ולקבל עזרה, והכי גרוע – הילדים איתי! ואשתי עוד מעט תצא מהבריכה עם הבנות... איך אני יוצא מכאן? מה עושים?!

חזרתי אל החוף, מנסה לנווט בין עצמים מעורפלים. ניגשתי לקבוצה של אנשים שעמדו בסמוך אלינו, וביקשתי מהם טלפון, להתקשר לארגון "ידידים". אחד מהם נתן לי את הטלפון שלו. התקשרתי, סיפרתי למוקדן מה קרה, וביקשתי שישלח לי מישהו שיפרוץ את הרכב. באגביות סיפרתי שהרכב לא שלי, ושאני חייב להחזיר אותו לחבר שלי – שכרגע אין לי אפילו איך לתקשר איתו. באותו רגע, המוקדן הסתייג. "אנחנו לא יכולים לבוא לפרוץ, אם אתה לא בעל הרכב", הוא אמר בהחלטיות. צודקים, אין מה לומר. אבל מה אני עושה?!

מיואש, התחננתי אליו שינסה לחשוב מחוץ לקופסה. אני תקוע כאן, אם הוא לא יעזור לי – אין לי שום פתרון אחר. הוא אמר שינסה לדבר עם המנהל. המתנתי כמה רגעים, שנדמו לי כמו שעה, בלחץ הזה, ואז הוא חזר, רק כדי לומר שהמנהל מסרב בכל תוקף. "צור קשר עם בעל הרכב, ותן לנו לבדוק מולו". הסברתי לו שאין לי דרך לדעת מה המספר שלו – הטלפון שלי ברכב! אני תקוע מכל כיוון... המנהל היה אדיב, אך תקיף. אין על מה לדבר, וזהו.

מיואש, החזרתי את הטלפון למי שהשאיל לי אותו, והמשכתי ללכת, מנסה לחפש פתרונות. פתאום נזכרתי במשטרה. שם מרוכזים מספרי הטלפון של בעלי הרכבים! כמה פשוט. רק שעכשיו שוב צריך למצוא מישהו שיסכים להשאיל לי לרגע את הטלפון שלו. ברגעים האלה הרגשתי כל כך פרימיטיבי, כאילו נפלתי ממנהרת הזמן במקום הלא נכון. מי מבקש טלפון מאנשים זרים בעידן שלנו? כולם צמודים לטלפונים האישיים שלהם, לא יכולים רגע בלעדיו, ופתאום מופיע מולם בנאדם הזוי, עם מבט לא ממוקד ושיירת ילדים, ומבקש טלפון... אבל הפעם הגעתי לאנשים הנכונים. הם שאלו מייד מה קרה, סיפרתי להם על עסק הביש שנקלעתי אליו. הרגשתי הכי לא נעים בעולם, אבל ברירה – אין. אחד מהחבר'ה נתן לי את הטלפון שלו. יכולתי לראות שהסיפור שלי נגע ללבו. המוקדן במשטרה היה תכליתי. "האירוע לא מוגדר כאירוע משטרתי, מצטער", הוא ענה לקונית, וניתק. באותו רגע הרגשתי שאני לבד בסיפור הזה. התייאשתי מכל הדרכים הלגיטימיות. הכל סגר עלי. ברגעים כאלה, כשאתה באפסיותך, במצב מייאש כל כך, אתה מבין שיש אחד שמנהל את הכל. ממעמקים אתה פונה אליו, מוצא ערוץ.

קובי, בעל הטלפון, לא נטש אותי. "קח את המפתחות של הרכב שלי", הוא גילה תושיה. "תחזור הביתה עם הילדים, תבקש מפתח מהחבר שהשאיל לך את הרכב, ותחזור לכאן". זה היה מחמם לב, לא יכולתי לצפות לגילוי כזה של חסד. הודיתי לו מכל הלב, אבל את העזרה לא יכולתי לקבל: "אין לי משקפיים, בלעדיהם אני לא יכול לזוז מטר". קובי התנער, ואמר: "אם כך, אני אחזור הביתה, אתקלח, ואז אחזור לכאן לקחת אותך ואת הילדים הביתה".

מישהו אחר מהקבוצה שאל אם ארצה שינסה לשבור את החלון, וכך אוכל לקחת את המשקפיים. התלבטתי, מחשב סיכונים. מילא החלון השבור, אשלם עליו כמובן. אבל אני מוכרח להחזיר לחבר שלי את הרכב מחר, ואיך אחזיר לו כך? בסופו של דבר החלטתי שזה הסיכון הכי קטן. הסכמתי. הוא ניגש לרכב שלו והוציא משם פטיש, ואז ניגש לנפץ בעזרתו את השמשה. בעוד הוא מניף את הפטיש – נכנס לחניון רכב יוקרתי. ראש השתרבב ממנו החוצה: "מה אתם עושים?!". עניתי לו שזה בסדר, אבל הוא התעקש: "אל תשבור!". מתברר שיש לו ציוד פריצה. הוא יכול לעזור לפרוץ את החלון בתוך כמה שניות, במקום לשבור אותו. הייתי קצת סקפטי, אבל הסכמתי לחכות. הוא הוציא את הציוד, ותוך כמה שניות הדלת נפתחה. נשמתי בהקלה – המשקפיים! הרכבתי אותם במהירות, מתחיל לראות את כל הצלליות שסביבי הופכות לפנים אנושיות ונחמדות. עכשיו כבר קל יותר. וכמובן – גם הטלפון, על כל אנשי הקשר שבו, הקו שמחבר אותי ליקום. התקשרתי מיד לבעל הרכב. מתברר שכן, יש לו מפתח רזרבי, השאלה היא רק איך משנעים אותו מבית שמש לחיפה. הוא התחיל לחפש דרייבר שיוכל לעשות זאת. סיפור של 1,500 ש"ח... אני, בינתיים, המשכתי לחשוב על פתרונות אחרים.

אחד מהחבר'ה הציע להביא פורץ שישכפל מפתח לפי הנעילה של הרכב. זה סיפור יקר עוד יותר. בעודי מתלבט, ניגש אלינו אדם בעל חזות רוסית. "מה קרה?", שאל. סיפרנו לו, בפעם המי יודע כמה, את כל הסיפור. "חיפשת בים?", הוא שאל אותי. כמעט התפוצצתי מצחוק. איך בים?! "אני מומחה בלחפש דברים בים, מצאתי לחברים שלי כל מה שאיבדו. בוא, תראה לי איפה זה נפל", הוא דיבר בביטחון. מה יש לי להפסיד? ניתן לו צ'אנס, חשבתי לעצמי. ירדנו לחוף, הראיתי לו את האזור שממנו נכנסתי לים, והוא התחיל לחפש שם, מאיר בפנס את המים. עברו ארבעים דקות של חיפוש. הוא נראה מיואש.

צעדתי בחזרה, חוצה את החוף, ולפתע ראיתי עשרות פנסים מאירים את הים ואת החוף. המון אנשים מחפשים משהו. "בטח מישהו מהקבוצה הזו שעזרה לי הזמין תגבורת", חשבתי. איזה בושות. הצטרפתי אליהם ללא אומר. "מחפשים מפתח של רכב", הם אמרו לי. לא רציתי שיידעו שבשבילי מחפשים... אחרי זמן מה התייאשתי. חזרתי לחניון. קובי הטוב כבר הספיק לחזור. הייתי צריך לקבל החלטה.

לפתע, אורות הרכב הבהבו. כולם הסתובבו. מי מחזיק במפתח?! אחד מהמחפשים שראיתי קודם לכן רץ לעברי, המום, המפתח בידו. "זה של הרכב שלך?!". לקחתי את המפתח, פתחתי את הרכב. מתניע. לא ייאמן, הרכב דולק!

מחיאות כפיים סוערות נשמעו סביבה, חיבוקים. כולם עלי, המומים. כמה מהם התחילו לבקש ממני ברכות, הפכו אותי לאיזה בבא. זה היה בגדר פלא גדול, על-טבעי. איך הישועה הגיעה בכל פעם, כמו גל אחרי גל, שוברת מחסומים של היגיון. מי מצליח למצוא מפתח בים?! זה לא נתפס.

הסיפור האמיתי היה מפתיע עוד יותר: הקבוצה הזו, שמצאה את המפתח שלי – בכלל לא חיפשה אותו! הם כולם הגיעו לעזור לחבר שלהם, שאיבד את המפתח שלו באותו אזור כמה שעות קודם. ו... הרכב היה מאותו דגם כמו של הרכב שהיה איתי... הם מצאו את המפתח, צהלו ושמחו – ואז גילו שזה לא המפתח שהם חיפשו. זה היה המפתח שלי. הקב"ה הצמיח לנו את הישועה מראש.

עמדתי מולם, ומפי יצאו מילים שלא ידעתי שיש לי בכלל. "המפתח נמצא בזכות ריבונו של עולם", אמרתי. "אתם הייתם השליחים. ברגעים האלה ראיתי את אהבת ישראל של כולכם, אהבת חינם. סתם כי אני בן אדם. לא בדקתם מי אני ואיך אני נראה, וזה לא מובן מאליו בכלל. אני רוצה להודות לכם. אני משתאה מהיכולת המופלאה הזו של עם ישראל", סיימתי בהתרגשות.

(מבוסס על סיפור אמיתי שאירע בקיץ האחרון).