שווה סיפור: ובזה תינצל מן הכעס

נולדתי עם פתיל קצר. אני אדם עם המון אמוציות, והכעס הוא תמיד הנרטיב השולט אצלי. חיי לא היו פשוטים, לא לי ולא לסובבים אותי. תמיד נטיתי להתפרצויות, לפעמים על לא דבר. תמיד היו מתחים, חריקות שן. ככל שגדלתי וניסיתי למתן את עצמי, לא באמת הצלחתי למצוא פתרון. אלו היו ימים שבהם עדיין לא הכרתי את הערך האדיר שיש ליהדות להציע בניהול הנפש הבהמית שלנו.

אתם מבינים מה זה אומר? חיים של נדנדה, בנג'י באקסטרים של תחתית וריסוק הנפש. העניין הוא שגם הסביבה שלי היתה כזו. סבא שלי היה קיטור מהלך של לחץ ועצבים, אבי לא נשף פחות ממנו, כולם ינקו מאותו פלג, כך שגם אם רציתי למצוא נוף אחר – לא ידעתי איפה בכלל למצוא אותו.

אז דוגמה אישית לא היה לי ממי ללמוד, אבל כן היה לי מה ללמוד – למה לא כדאי לי להגיע למצבים כאלה. ראיתי אותם והבנתי עד כמה מסוכן, לא כדאי, וצריך לשנות כיוון, בעיקר כי סבי ואבי סבלו ממחלת לב. כולנו ידענו שהעצבים שלהם, יחד עם העישון, היו תמהיל חזק של סם לבבי. לא היתה ללב שלהם אפשרות לעמוד מול התרכובת הקטלנית הזו, וכאחד שענה על כל הקריטריונים האפשריים, בן ונכד למשפחה המפוארת שלי, עם כל חומרי הנפץ שפוצצתי על כל צעד ושעל, היה ברור שאני הבא בתור.

כשיש מחלות לב במשפחה, אתה חייב לעשות בדיקות שגרתיות מפעם לפעם. וככה יכולתי לראות מול העיניים איך ככל שהזמן עובר, הנורות האדומות מתחילות להידלק. המדדים שלי הראו התקדמות של לב מתפקד תחת עומס כבד מאוד. בכל פעם, הריטואל חזר על עצמו: הרופא מתקשר ומבקש להתחיל לשמור יותר על הלב, עם תזונה נכונה, ספורט, ובעיקר להיות רגוע – ובכל פעם אני מבטיח לו ולעצמי לקחת את העניינים לידיים. אז כן, אני עושה ספורט, ואוכל בריא יחסית. אני לא שמן, וגם צעיר עדיין, אבל השעון מתקתק. גם הלב.

בתקופה האחרונה התחלתי להרגיש לא כל כך טוב. הנורות האדומות התרבו פתאום, ואפילו התחילו להבהב ולצלצל. הדופק לא היה סדיר, והרגשתי כאבים חולפים בחזה, לא משהו שמשרה שלווה. הרופא, שהיה מוטרד מאוד, שלח אותי לסדרת בדיקות מיידית. התקשרתי לבית החולים וקבעתי תור באופן דחוף. הצליחו לקבוע לי תור בתוך כמה ימים.

יום לפני הבדיקה הרגשתי חשש גדול. פחדתי מאוד מהבדיקה, ובעיקר מהתוצאות שלה. מה יהיה איתי? מה אעשה אם...?

מי כמוני יודע שההבדל בין "בריא" ל"חולה" נמצא בהודעה לקונית אחת של הרופא. לא רציתי להיכנס לקטגוריה של "חולה לב". בקטגוריה הזאת אין דברים טובים, רק קובץ מחלות שמקצרות ימים ושנים, והופכות את החיים לקשים יותר. לא יכולתי לשאת זאת. ראיתי מול עיני את ילדי הקטנים, את אשתי, את הפחד והדאגה. לא רציתי לגרום להם את הסבל הזה. זה לא הגיע להם. גם כך הייתי מלא ברגשות חרטה בלתי פוסקים עם כל התפרצות חדשה שלי, כל כעס שסימא את עיני. תמיד השלכתי את הכל על הקרובים אלי ביותר... כבר תקופה ארוכה שחשבתי לעצמי על החיים שהגעתי אליהם. ראיתי את המצב שלי מבחוץ, וזה לא נראה טוב. כאב לי הלב, פיזית ומטאפורית. לא רציתי לפגוע באף אחד, באמת. ההתנהגות שלי בעצמי הכאיבה לי בכל פעם מחדש. הייתי גמור מההבנה שאני מאבד את צלם האנוש שלי, מתפרק לחתיכות קטנות של אפסות האדם שבי, חדל אישים שכמוני. הדימוי העצמי שלי גרד את התחתית. לא כולם הבינו זאת. תמיד ראו בי את החזק, האמיץ, יודע כל, מתנשא... אף אחד לא הבין כמה כאב לב, תרתי משמע, אני מסתיר.

לא ידעתי מה לעשות עם זה. ואל תחשבו לרגע שלא ניסיתי. במשך תקופה ארוכה הלכתי לסדנאות גוף-נפש, למדיטציות, לשיטות  טיפול שונות. כולם עזרו קצת, אבל לא העניקו לי הרבה לטווח ארוך. לא נתנו לי תרופה למכה.

וכך, באותו יום שלפני הבדיקה, מצאתי את עצמי רועד מפחד. חיפשתי משהו לצפות בו, להסיח את הדעת, ונתקלתי בסרטון של הרב זמיר כהן שליט"א. הכותרת: "סגולה טובה לפני בדיקה / ראיון". הסתקרנתי. זה בדיוק מה שאני מחפש! התחלתי לצפות. הרב דיבר שם דברים נפלאים. הוא סיפר על הרמב"ן ועל האיגרת ששלחת לבנו. הוא תיאר את האיגרת בקצרה, ואמר שזה מדריך לחיים, ושכדאי מאוד להתעמק בה ולומר אותה. בעיקר, הוא אמר, זו סגולה נפלאה לכל מי שקורא את האיגרת, וזה כתוב שם במפורש: "וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל". זה ממש דיבר אלי... התחלתי לחפש את איגרת הרמב"ן. פעם ראשונה בחיי ששמעתי על המושג הזה.

השגתי אותה, וכאשר התחלתי לקרוא, היית המום. הרגשתי שהרמב"ן מדבר ישירות אלי, ללב שלי, למקומות שבהם אני הכי זקוק להדרכה, להכוונה. מישהו למעלה שמע אותי, שלח לי אלומת אור. קראתי את האיגרת ובכיתי. מישהו שלח לי מסר. קראתי פעם אחת, פעמיים, שלוש, לא נרגע. בכל פעם מחדש הרגשתי שהמילים האלו מביאות איתן רובד נוסף, מרפא ללב.

בפעם המי יודע, אחרי שביקשתי בכל לב מריבונו של עולם שייתן לי לב טהור לעובדו באמת, שייתן לי בריאות, הבטחתי לו שאשתדל מאוד להיצמד למה שכתוב באיגרת הרמב"ן. הבטחתי גם ללכת לרב שילמד אותי איך להשתלט על הכעס, רק שיעניק לי לב בריא. הוספתי שאני מבקש, לא מתְנֶה. גם אם חלילה אלוקים גזר עלי אחרת – אני אעשה כל מה שצריך כדי להפסיק לתת לכעס לנהל לי את החיים, קבעתי בלבי. אבל אם אלוקים, יביא לי תוצאות טובות, בריאות, משמחות – אני מבטיח שאעשה זאת ביתר שאת, המוטיבציה שלי תהיה בשמיים, זה ייתן לי כוח ודרבון לפרוץ קדימה. כי אני יודע בתוך תוכי שהלב שלי לא משהו, ויש שם חריקות שצורמות גם לאוזן שלי, ואם התוצאות יראו אחרת – זה נס אמיתי. מבטיח להשיב לה', כל תגמולוהי עלי.

למחרת הגעתי לבדיקה נינוח ורגוע, מאמין שהרמב"ן יהא מליץ יושר בעדי. לא האמנתי שאני אותו בן אדם שהייתי אתמול, לחוץ, מתנשף, חרד... עשיתי את סבב הבדיקות, כמעט יום שלם של בדיקות כאלה ואחרות, וחיכיתי לתוצאות.

לא לקח הרבה זמן, והרופא התקשר. "תקשיב", הוא אמר, "לא יכול לומר שזה מסתדר לי עם כל הבדיקות והמדדים שראיתי אצלך, אבל כל הבדיקות שעשית בבית החולים יצאו תקינות. האמת, אין לי דרך להפריך אותן. אבל תאמין לי שאני בהלם, ועדיין ממליץ לך לשמור על הלב שלך. חזק".

חייכתי. פרץ הודיה הציף את לבי, גלים של אושר – אני בריא! ידעתי היטב מי ומה היה הגורם האמיתי לתשובה הזו.

לומר שזה היה קל? – לא!

זה היה מהר? – גם לא!

זה התחיל צעד-צעד, אבל הדלתות שאלוקים פתח לי היו רבות כל כך. דברים הסתדרו, קרו, הרגשתי כוחות אדירים, שלא האמנתי שקיימים בי. ההתחלה הזו עם איגרת הרמב"ן פתחה לי פתח להיכרות עם עולם היהדות בעומק רחב יותר. התחלתי ללכת לבית הכנסת, לתפוס שיחה עם רב (בקו של הידברות, שיחה אישית, זה עוזר פלאים!), מישהו שהתווה לי דרך, פתח לי אפיקים. משם הפנו אותי למיזם "חברותא" של הידברות, שם זכיתי למדריך צמוד, לחבר נפש של אמת. אנחנו לומדים פעם בשבוע על מידת הכעס, וקצת הלכות. באמת, החיים שלי השתנו מקצה אל קצה. התחלתי לשמור שבת, להניח תפילין. מי יכול לכעוס כשיש תפילין על הראש?!

ראיתי בחוש שדבר גורר דבר, מצווה גוררת מצווה, רק פתחתי פתח, מידה אחת שרציתי לתקן, ואני עדיין עליה (יש הרבה עבודה), אבל אלוקים מחייך אלי, ואני מחזיר, נאמן להבטחה.

עם כל המעלות הרבות שעבודת המידות הזו נותנת לי, והחיים האישים האיכותיים שהפכו לי את הבית, אני מגיע ליום כיפור אחר. כמות האנשים שאני צריך לבקש מהם סליחה ירדה בחצי לפחות. יש פחות טריגרים, פחות כעסים. את העול שירד ממני, אין לתאר. ומעל הכל אני כאן כדי להעיד- אם רק תפתחו פתח, קטן, פצפון, כוונה טובה עם מעשה טוב – אלוקים יפתח לכם פתח כפתחו של אולם, היכלות שלמים. רק תגידו כן, הוא כבר יעשה את הכל.

תנצלו את זה, ימים אחרונים בהחלט...