החיים הנסתרים של מאיר אריאל: "אבא היה מתפלל ולומד בסתר"

הבוהמה התל-אביבית עקבה בסקרנות אחרי הקיבוצניק שהגיע לגור בלב בירת התרבות: מביתו הקטן ברחוב טרומפלדור פינת הירקון, עלו והתנגנו נעימות אקורדיון עצובות. הטונים עלו וירדו, התווים הונמכו והוגבהו, והמילים המיוחדות ששזר בהם הפכו ללהיטים המובילים ביותר של שנות ה-90.

מאיר אריאל היה בן 47 כשהחליט לעבור מקיבוץ משמרות לתל אביב. וכשהערב היה יורד על העיר, האמן המתולתל היה חומק מביתו, צועד לאיטו ברחוב הירקון. מעריציו היו מנופפים לו לשלום, תוהים בינם לבין עצמם להיכן פניו מועדות. כשהגיע ליעד, היה מביט כה וכה לצדדים, ונבלע בתוך בית כנסת עתיק.

וכך, מידי יום, ישב אריאל בפינת בית הכנסת, מול סטנדר עץ ישן. תחילה היה מתפלל מנחה, אחר כך משתתף בשיעור עיון של תלמוד בבלי, ולסיום חותם בתפילת ערבית. ומה היה "מוכר" למשפחתו? "אבא שלי היה אומר 'אני יוצא לסיבוב קצר', אבל שב רק לאחר כמה שעות", מספר בנו, אהוד אריאל.

עם חבריו לבמה, חנן יובל ושלום חנוך (הצילום: באדיבות המשפחה)

בין שני עולמות

מה אתם יודעים על חייו הרוחניים של סמל הבוהמה התל-אביבית? מסתבר שאפילו משפחתו הקרובה ביותר כמעט ולא ידעה כלום. סוף שנות ה-80 תפסו את אריאל בשיא הקריירה שלו: להיטיו כיכבו בקדמת הפלייליסט הישראלי והושמעו בתחנות הרדיו המובילות. "אבא היה מוקף בכוורת של אנשי הבוהמה, ולכן הסתיר את עולמו הפנימי הרוחני", אומר בנו.

אהוד אריאל, 49, אמן ויוצר, נחשף לחייו הסודיים של אביו רק לאחר מותו. "בגיל 22 ירדתי מהארץ, אחרי שכבר לא היה לי עניין בחיים", הוא מספר. "קניתי כרטיס לכיוון אחד, הסתובבתי בניו יורק, אבל אחרי שלשה חודשים קיבלתי הודעה שאבא שלי בין חיים למוות. חזרתי לארץ, והתחלתי מסע ארוך עם עצמי".

למה חזרת בתשובה בעצם?

"אחרי שאבא שלי נפטר, התגברה אצלי התחושה שאין לי מה לעשות בחיים הללו. באחד הימים בהם הסתובבתי בחדר שלו, נפל עליי דיכאון עמוק. ניגשתי לספרייה, שלפתי ספר והתיישבתי. קראו לספר 'לקח טוב', על פרשיות השבוע".

מידי שבוע, מאיר אריאל נהג לערוך חוג פרשת שבוע יחד עם חברים מהתעשייה, כך שספרייתו הכילה ספרי קודש רבים. "הם היו עורכים מפגש חברי מידי יום רביעי ב-22:00 בערב, ועד 2:00 בלילה לומדים יחד. באותו יום בו פתחתי את הספר 'לקח טוב', הייתי במצב של דיכאון עמוק, אבל היה בו משפט אחד שפתח לי את דרך התשובה: 'יש לך זכות קיום בזכות עצם העובדה שנולדת, ואתה חופשי לבחור את ההחלטות שלך'. כאחד שגדל במשפחה שהייתה מעט מלחיצה, זה היה משפט שהכניס אותי להלם ובנה בי אישיות חדשה".

"מלחיצה" מאיזו בחינה?

"אני לא רוצה להרחיב כדי לא לפגוע באף אחד, אבל הייתה דעה לכל אחד ואחד מבני המשפחה על כל צעד שאני עושה. הייתי מקבל ביקורת על כל שינוי שעברתי, ואפילו על השינוי הקטן ביותר".

כמו מה למשל?

"כשרציתי להתחיל ללמוד בכולל, שעה וחצי מידי בוקר, היו לי דילמות רבות כיצד אני מודיע למשפחה על כך. היה לנו עסק משפחתי שכולם עבדו בו יחד, החל משעות הבוקר המוקדמות. בסופו של דבר יצאתי עם הודעה לעיתונות: 'מעכשיו אגיע לעבודה רק בשעה 9:30, כי אני הולך ללמוד בכולל'. אימא שלי צעקה עליי 'מה? אתה נורמלי?', אבל אני התכוננתי לכך מראש. צעקו עליי, פגעו בי, חשבו שאני משוגע על כל הראש. הם היו בטוחים שהשתגעתי".

ילד אבוד

מה הייתה רמת הקשר שלך עם אביך?

"לא גבוהה, אבל עמוקה. הייתי בן 10 כשעברנו מהקיבוץ לתל אביב, ופתאום אני מוצא את עצמי ילד אבוד בתוך העיר הגדולה. המעבר הקיצוני הקשה עליי מאוד. פעם בשבוע הייתי הולך יחד איתו לסרט, וזו הייתה שעת ה'ביחד' שלנו. בערבים הוא הכין איתי שיעורי בית בתנ"ך - אני הייתי מקריא לו את השאלה, והוא הכתיב לי את התשובה".

היו לו חיי יהדות גלויים?

"היה את חוג פרשת השבוע עם החברים שלו. חוץ מזה – לא היה משהו נוסף גלוי. הוא ידע בדיוק כיצד התעשייה תופסת אתו, ולא רצה לעשות שום מהלך שילחיץ מישהו מהתעשייה ומהמשפחה. הכול היה אינטימי בינו לבין ה'".

זה לא גרם להתנגשויות בחיי המשפחה?

"לא ממש, כי הוא לא כפה על אף אחד את החיים שלו. הוא בעצמו היה מדליק נרות שבת, עורך שולחן, עושה קידוש. אתה יודע איך היה קורא לשבת בה איחר את הדלקת הנרות? 'שבת בושה'. תוך כדי סעודת שבת הטלוויזיה הייתה דולקת, כי הוא לא כפה על אף אחד לכבות".

אתה חווית איתו חוויות רוחניות?

"כל שנה חיכיתי לבניית הסוכה. הייתה לנו סוכה מפוארת מאוד, עם קישוטים ומנורות צבעוניות. בערב החג הייתה סעודה משפחתית, ואחר כך מסיבה ל-200 חברים. היו חוויות רבות, חלקן עמוקות יותר וחלקן סמליות – כמו ביעור חמץ על המנגל".

אנשי התעשייה היו מודעים לכך שהוא חי חיים כפולים בעצם?

"אני לא הייתי קורא לזה חיים כפולים, כי הוא היה מאוד אמיתי עם עצמו ועם הסובבים אותו. גם אנשי התעשייה וגם המעריצים קלטו את השינוי שעובר עליו. כשהיו שואלים אותו 'אתה חוזר בתשובה?', היה עונה תמיד 'אני לא יכול לחזור למקום שלא עזבתי אותו'. כלומר – בגלל שהוא לא עזב מעולם את הדת, כי לא ידע מהי דת בכלל, הוא גם לא הרגיש שהוא חוזר אליה".

הפרדוקס הזה שבין ה"נסתר" ל"גלוי" לא יצר אצלך תהיות?

"בכל השנים לצידו הלכתי והרכבתי לעצמי פאזל מסוים, כאשר כל פעם השלמתי חלק אחר. ידעתי שהוא אוהב את התנ"ך, ידעתי שהוא מחובר למסורת, ראיתי אותו מתפלל. פעם הוא אמר לי 'אין לי בית לחזור בתשובה עד הסוף – אין לי בית בחברה החילונית, אבל גם בחברה הדתית אני לא מרגיש בבית".

עם יהונתן גפן (הצילום: באדיבות המשפחה)

יושב בסתר עליון

רק בעשור האחרון לחייו, עבר מאיר אריאל להתגורר בתל אביב. הוא היה מוקף בכוורת של אנשי תעשייה ומעריצים, וכלפי חוץ לא ניתן היה להבחין כי בתוך תוכו חל שינוי עמוק ומהותי.

הוא למד גמרא מידי יום?

"כנראה שכן, ביחד עם רב זקן מתל אביב. אחרי מותו גיליתי יומנים על גבי יומנים, עם סיכומים של אותם שיעורים. אף אחד לא היה מודע לכך, כי הוא היה שקט מאוד והסתיר את חיי הדת שלו".

לא רק את חיי הדת שלו הסתיר מאיר אריאל. למעשה, גם את עולמו הפנימי והמוזיקלי הוא הסווה. כיום, 25 שנים לאחר פטירתו, כמות מעריציו רק הולכת וגדלה. "היו שנים שלהופעות שלו היו מגיעים בין 10 ל-20 איש, לא יותר. השם שלו התחיל להתפרסם רק אחרי מותו. כותבים עליו ספרים, יוצרים עליו הופעות, מלחינים את השירים שלו. כאילו גם אחרי מותו הוא ממשיך להפעיל מלמעלה את התעשייה, ועובדה שכל שנה יוצאים שירים חדשים שלו לשוק".

איך היית מגדיר אותו במשפט אחד?

"הייתי אומר שהוא המרכז האמיתי. הוא גם ימני וגם שמאלני, גם דתי וגם חילוני. הוא מקובל על כל המפה הפוליטית. בחברות ההפקה הגדולות ביותר, המזוהות עם השמאל, הוא מודל לחיקוי ולהערצה. זו אמנם תופעה פלאית, אבל גם בתוכו חיו כל הניגודים האלו בשלום".

אהוד אריאל

שלום, חבר

אהוד אריאל שוקד בימים אלו פרויקט מיוחד שעונה לשם "3,500 – בית מדרש לשלום". מדובר במיזם וירטואלי, שעתיד לעלות לאוויר בחודשים הקרובים. "אבא שלי היה מדבר בצער על כך שהמסורת היהודית נעלמת, וכאב לו על כך שלא מספקים לציבור החילוני את הדת שלו. הוא היה נוהג לומר שכל יהודי צריך להתחבר לאוצרות שלו.

"זה גם ההסבר לשם שבחרתי לפרויקט, כי יש מאחורי עם ישראל 3,500 שנים של תוכן ואוצרות", מסביר אהוד. "המטרה שלי היא להנגיש את כל מקצועות התורה והתוכן הללו לציבור החילוני, ולעניין כמה שיותר אנשים, כי תכלס - זה מעניין אותם באמת. בכולם יש נקודה פנימית שמחברת אותם לתורה. כעת אנחנו בשלב של גיוס כספים, בתקווה שנוכל להעלות את הפרויקט כמה שיותר מהר".

הפרויקט הזה יושב על משהו אישי?

"כן. הרבה שנים שאלתי את אלוקים: 'למה הולדת אותי בקיבוץ? הרי יש לי נפש של בני ברק'. אני יכול ללמוד כל היום בלי לשים לב אפילו. כיום אני מבין שהייתי בתוך הבוהמה התל-אביבית כדי שאוכל להנגיש את התורה גם לאותם אנשי בוהמה ולתרגם להם הכל לשפה שלהם".

יש אמירה כלשהי בשם "בית מדרש לשלום"?

"בוודאי שיש, כי אם אין שלום - אין כלום. השלום הוא המשמעות העיקרית ביותר של עם ישראל. אחד מהתכנים המשמעותיים של המיזם יעסוק בשאלה הכל כך מהותית כיצד אנחנו עושים שלום בינינו. אני יושב עם אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית, בלי לנקוב בשמות, וכולם מודים שכל ההישגים של עם ישראל לא שווים כלום אם אין שלום בינינו. לא יכול להיות עם כל כך חכם אבל מסוכסך, והלוואי שנגיע כבר לרגע בו יהיה שלום בינינו לבין עצמנו".

אהוד אריאל