שווה סיפור: ארגז של "שנות טובות"

כשרות ומשפחתה הגיעו לגור בדירה החדשה שלהם, הם גילו שיחד עם הדירה הם קיבלו גם את ג'ודית. בשכונה החדשה היו הרבה אנשים, מכל מיני גוונים, אבל את ג'ודית אי אפשר היה לפספס.

כבר כשהגיעו עם משאית ההובלה, עמדה ג'ודית במדרגות המובילות לקבוצת הבניינים שלהם, מפקחת ומוודאת שהסבלים לא שוכחים שום נייר עטיפה שצונח להם בטעות, או מעקמים בטעות את הגדר המחלידה. זו הייתה ברכת השלום שלה.

כבר למחרת זכתה רות לביקור ממנה. ג'ודית דפקה על הדלת, ביקשה שמישהו ירד לאסוף את כל הקרטונים הריקים מההובלה ולהשליך אותם לפח המיועד לכך. רות הסבירה לה, בעדינות ובטוב טעם, שהם מרכזים את הקרטונים במקום אחד, ושייקחו את כולם במרוכז אל הפח המרכזי כאשר בעלה ייצא לבית הכנסת. אך ג'ודית לא היתה בעניין של "להבין". היא רצתה מעשים, ומיד. ואולי פשוט רצתה תשומת לב.

בהמשך הגיעו ההערות על הילדים, על המדרגות המלוכלכות, על הרעש וכל מה שרק יעלה על הדעת, עם בסיס או בלעדיו. מהר מאוד גילתה רות שהיא לא היחידה שטועמת את חדות לשונה של ג'ודית. השכנות בגינה נאנחו כשראו את דמותה מבליחה לרגע. כולן שמרו על מרחק ממנה. "אישה נרגנת", אמרו עליה.

רות השתדלה לשמור על סבלנות כלפיה. החברות החדשות שרכשה לעצמה בשכונה עם הזמן העריכו אותה על כך – להן כבר נגמר הפתיל מזמן... אבל רות, היא ראתה משהו מעבר לחזות הנרגנת של ג'ודית. היא ראתה את הנשמה שנחבאה שם, והייתה נחושה לגלות אותו עוד ועוד. זה לא הגיע מהאוויר. רות איבדה את הוריה כמה שנים קודם לכן, בנסיבות טרגיות. מאז, הלב והנפש שלה קלטו תדרים אחרים. סף הרגישות שלה העמיק. היא זיהתה ממרחק כאב, ולב שמחפש נחמה. אצל ג'ודית לא היה קשה לחוש באלה.

יום אחד, כשג'ודית שוב הגיעה לגינה לחלק הערות לאמהות ה"לא אחראיות", לדבריה, אחת מהן פלטה בשקט: "משועממת, המסכנה". רות זקפה אוזניים, מקשיבה. "בעלי סיפר לי שמאז שבעלה נפטר היא ממש הקצינה", הוסיפה השכנה. "אין לה ילדים, משפחה?", שאלה רות, מנסה להבין את שכנתה קצת יותר לעומק. אנחה פרצה מחברותיה לספסל. "היא אישה ערירית", אמרה אחת מהן.

זה היה הרגע שבו גמרה רות אומר בלבה, לתת לג'ודית את מלוא היחס והכבוד שהיא ראויה להם. מי כמוה יודעת את עומק הכאב של אובדן ושל אבל, על מה שהיה, ועל מה שלעולם לא יהיה.

לא תמיד היה לה קל לעשות זאת, אבל רות התאמצה והקפידה לראות את הלב של ג'ודית, את הנשמה הטובה ששכנה שם. את האכפתיות, הרצון להיות חלק – גם אם בצורה שונה וברוטלית. היא סיגלה לעצמה מבט חיובי, לומדת בכל פעם מחדש כמה נדבכים של יצירתיות יש בתוכה, לראות שוב ושוב את הטוב בכל מעשה של ג'ודית.

*

חודש אלול. הילדים מתחילים שנה חדשה בגנים ובבתי הספר, וככל שנה, חוזרים הביתה עם שירי שנה טובה, שופרות ורימונים, וכמובן – "שנות טובות", כרטיסי הברכה האהובים לשנה החדשה. אורי, בנה הבכור של רות, חזר הביתה יום אחד ובידיו שתי "שנות טובות", מיועדות לשליחה לסבים ולסבתות. רק בבית התחוור לו שיש בידיו מעטפה אחת מיותרת. "אמא, למה אין סבא וסבתא מהצד שלך?". הוא כבר ידע את התשובה. ה' רצה אותם קרוב אליו. אבל עכשיו, עם מעטפה מיותרת ביד, גודל החלל נעשה בולט יותר, והוא לא יכל לשאת את זה. "אני רוצה לתת את זה לסבא וסבתא השניים", אמר בשפתו המתוקה, רוקע ברגלו ולא מוותר. רות דמעה עם כאבו. מי כמוה מבינה לנפשו... היא החלה לחשוב – מי יכול לקבל את ה"שנה טובה" של אורי? ואז עלתה למול עיניה דמותה של ג'ודית.

היא חיבקה את אורי, וסיפרה לו שממש כאן קרוב יש סבתא שתשמח לקבל את ה"שנה טובה" שלו. "נלך יחד וניתן את המעטפה לדודה ג'ודית השכנה. היא תתרגש ממש", הבטיחה לו. אורי אולי הופתע מהרעיון – בשבילו ג'ודית היתה "השכנה הכועסת", אבל מהר מאוד התרצה. החשק של אמו נדבק בו.

רות כתבה על המעטפה בכתב יפה "לכבוד דודה ג'ודית", נתנה לאורי לצבוע אותה כאוות נפשו, והם פנו יחד לביתה של ג'ודית, דפקו בדלת. ג'ודית, שהופתעה למראם, הופתעה עוד יותר כשאורי הגיש לה את המעטפה. "מה זה?!", שאלו עיניה. "אורי הכין לך שנה טובה, במיוחד בשבילך", אמרה לה רות בחיוך. ג'ודית בלעה רוק, הנהנה. היא ביקשה שימתינו לרגע, נכנסה אל הביתה וחזרה כעבור רגע עם שתי סוכריות. אורי התרגש, רץ הביתה כשכולו זורח, ורות נפרדה מג'ודית בנעימות.

מאז, אפשר היה לראות שינוי כלשהו אצל ג'ודית. היא נשארה אותה ג'ודית כועסת ונרגנת, אבל פתאום אפשר היה לראות גם חיוך לפעמים.

שנה חלפה, שוב הגיע אלול – והפעם לא היו שאלות, ה"שנה טובה" השנייה מגיעה לדודה ג'ודית. הפעם לא רק זו של אורי, אלא גם של אחותו הקטנה. כך חלפו השנים, וכל האחים והאחיות של אורי הצטרפו למנהג. "שנה טובה" אחת לסבא וסבתא מצד אבא, ועוד "שנה טובה" לדודה ג'ודית. זה הפך לריטואל קבוע, אבל בכל זאת היה גם שינוי: התגובה של ג'ודית. היא כבר חייכה ואפילו צחקה. אפשר היה לומר שהיא התייחסה אל הילדים כמעט כמו סבתא של ממש. רות הפכה גם היא לחברה שלה, היחידה שלא נרתעת ממבטיה וממילותיה.

השנים חלפו, וגם בדור הבא נמשך המנהג. הנכדים של רות הביאו "שנה טובה" לסבא ולסבתא, וגם לשכנה של סבתה, דודה ג'ודית.

דודה ג'ודית כבר לא הייתה כמו פעם. כוחה כבר לא היה במותניה. היא הפכה לקשישה חלשה. רות השתדלה לעזור לה ככל יכולתה, עד שג'ודית החליטה לעבור לבית אבות, שם תהיה תחת השגחה.

מספר חודשים אחר כך התבשרו כולם על פטירתה של ג'ודית.

רות כאבה כל כך. היא חיפשה דרך לנחם, אך לא היה את מי. היא ארגנה, ככל שיכלה, מניינים לעילוי נשמה. מספר ימים לאחר מכן התקשר אליה עורך הדין של ג'ודית, וביקש פגישה. אז התברר שג'ודית, אף שלא הייתה בעלת אמצעים, השאירה לה סכום סמלי שנשאר בחשבון העו"ש שלה, וגם מכתב, שבו היא מודה לה על כל השנים הטובות מאז שהכירה אותה. במילים ספורות, כהרגלה, ביקשה שתשתמש בכסף לעילוי נשמתה. היא סומכת על רות ועל שיקול דעתה. עיניה של רות הוצפו בדמעות. גם כך תכננה לעשות מה שתוכל כדי להעניק לג'ודית מנוחת עולמים.

כמה ימים לאחר מכן שוב פנה אליה עורך הדין. הדירה שבה גרה ג'ודית היתה שייכת לדיור ציבורי, וכעת יש צורך לפנות אותה. האם רות תוכל לעזור במיון החפצים שנותרו בדירה? רות הסכימה כמובן, וכך, בחיל ורעדה, נכנסה לבית של ג'ודית. הריח האופייני שלה עוד נותר בדירה, ממאן להתנדף. רות בלעה רוק, ונפנתה למיין. לא היתה שם עבודה מרובה. ג'ודית היתה אישה מאורגנת, מסודרת ולא אגרנית, כך שלא היו חפצים רבים בבית. רות החלה להפריד בין חפצים שניתן לתרום לאנשים אחרים, כחסד לעילוי נשמתה של ג'ודית, ובין אלה שיושלכו לאשפה. כשהגיעה לארון חדר השינה שלה, מבקשת סליחה מג'ודית בלבה על הפלישה לפרטיותה, היא מצאה שם, בין הארון לקיר, קרטון גבוה. היא פתחה אותו בזהירות.

בתוכו היו מונחים כרטיסים. עוד ועוד כרטיסים, מכל הסוגים. הם היו מוכרים לה, לרות. מוכרים מאוד. כולם עם הכיתוב "שנה טובה", בכתב ילדותי יותר או פחות. רובם עם התמונות של ילדיה ונכדיה שלה. היא נברה בערמה הגבוהה, מוצאת את הכרטיס הראשון, של אורי, מלפני למעלה מעשרים וחמש שנה. כל הכרטיסים היו מונחים שם, מסודרים, כאילו יד אוהבת עברה עליהם מדי פעם. היא הביטה בהם כלא מאמינה. מכל החפצים האפשריים, זה מה שג'ודית בחרה לשמור, שנה אחר שנה!

דמעות עלו בעיניה. היא נשענה על הארון. אילו ידעה עד כמה משמעותיים היו הכרטיסים הללו עבורה, הייתה מארגנת לה "שנות טובות" מעוד כמה ילדים בשכונה. היא לא העלתה על דעתה שהמחווה הזו משמחת את ג'ודית עד כדי כך שתשמור על הכרטיסים בנאמנות כזו. תמיד חשבה שהיה לה נחמד לקבל קצת יחס, אבל עד כדי כך?...

איחול של שנה טובה הוא אולי סתם הודעה חביבה, לא מחייבת, משהו ששולחים לכולם על הדרך, בלי שום חשיבה. אבל אולי גם בסביבה שלכם יש מישהו, דוד מבוגר, שכנה, אנשים "שקופים", בודדים. לפעמים מכתב, הודעה אישית, משהו שמראה שהקדישו להם כמה דקות של חשיבה, יעניק להם אושר וכוח שאין לתאר.

ואם רק מישהו אחד שקורא את הסיפור הזה יבין את המסר, ועוד נשמה תזכה ליחס אמיתי וחם, זה ודאי יטה את הכף לזכות עבור כל עם ישראל. ואנחנו חייבים את זה, עכשיו יותר מתמיד.

שנה טובה!