שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: איך זוכים לחיים?

אחד ממרכיביו העיקריים של ראש השנה הוא היותו "יום הדין", כאשר גורלו של כל פרט נקבע בו ביום לשנה הבאה. פן זה של היום הוא הגורם להרבה מאופיו ואווירתו הרציניים. בהקשר למהותו של דין זה, מתארת הגמרא (ראש השנה טז ע"ב): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים תלויין ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו, נכתבין לחיים. לא זכו, נכתבין למיתה".

שלושת הספרים המוזכרים כאן מייצגים שלוש קבוצות שונות, ואת המשפט שזוכה לו כל אחת מהן. אם נתבונן במשמעות הדברים אפילו לרגע קט, ניתקל בקושי משמעותי. כאשר אנחנו מסתכלים סביבנו, האם אנו רואים שלכל הצדיקים יש חיים טובים, ושכל הרשעים מתו במהלך השנה? האם איננו רואים דוגמאות רבות שבהן בדיוק ההיפך הוא שקורה? אמנם, יתכן להסביר תופעה זו במספר דרכים, אך עדיין איננו יכולים להתעלם ממנה ולקבוע שההיפך הוא הנכון! אם כן, כיצד מתפרשים דברי הגמרא האלו?

להיכתב לחיים – היכן?

נושא זה נידון על ידי רבים מהמפרשים הראשונים. גישה שאומצה על ידי חלק מהמפרשים היא שכאשר הגמרא אומרת שהצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים, והרשעים למוות, אין הכוונה לחיים ולמוות בעולם הזה, אלא לחיי הנצח של העולם הבא (ראה לדוגמא תוספות על ראש השנה טז ע"ב, ד"ה ונחתמין; השווה לרמב"ן ב"תורת האדם", תחילת שער הגמול; ראב"ד על הלכות תשובה פרק ג', הלכה ב'; ביאור הגר"א על שולחן ערוך או"ח, סימן תקפ"ב, סעיף ט').

אולם, גם על גישה זו נשאלת מאליה התמיהה (ראה רשב"א ראש השנה, שם): כיצד ייתכן שמדי שנה בשנה נקבע האם לאדם מסוים מגיע חלק לעולם הבא? הלוא חלקו של האדם לעולם הבא או הפסד חלק זה, עשוי להשתנות בכל עת, כל עוד הוא חי. מעיקרי האמונה שלנו שתשובה אמיתית עשויה להועיל לאדם אפילו ביומו האחרון. וכיון שכך, אפילו מי שהיה רשע שנים רבות – יכול לשנות כיוון לקראת סוף חייו. וכן אף להפך: אדם עשוי ללכת בדרך צדיקים כל ימי חייו, ובסוף ימיו חלילה להפוך לאפיקורס ולהתכחש למצוות שעשה – במקרה כזה אכן הוא עלול לוותר עליהן ולהפסיד אותן (ראה קידושין מא ע"ב).

אנו רואים, אם כן, שאי אפשר לקבוע באמת האם אדם זכאי לחיי העולם הבא, כל עוד הוא חי. וכיון שכן, איך אפשרי הדבר שהוא נידון על כך מחדש בכל שנה?

מבאר רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, ב"מאמר החכמה", שאכן, כל עוד אדם חי בעולם הזה, לא ניתן לקבוע באופן מוחלט אם הוא ראוי או לא לחיי העולם הבא. ובכל זאת, הנושא עובר הערכה מחודשת בכל ראש השנה, כדי להעריך לאיזה כיוון הוא מתקדם.

אבל גם לדבריו, עדיין תישאל השאלה – אם הנושא אינו מנוי וגמור, לשם מה לדון בו?

התשובה היא שלקביעה זו - באיזה מהמסלולים הוא מתקדם, יש השלכות מעשיות לגבי השנה הבאה. הדבר יכול להתבטא באחת משתי דרכים:

• ראשית, למדנו (מכות י ע"ב) ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו". כלומר, משמים מאפשרים (ואפילו מסייעים) לאדם ללכת בדרך בה הוא בוחר ללכת, בין לטוב ובין להיפך. אנשים עשויים להגיב בדרכים שונות למצב בו הם נתונים, והדבר עשוי להיות קריטי להמשך דרכם התורנית. יש אנשים שעבורם קל הרבה יותר להישאר נאמנים לסגנון חיים תורני כאשר הכל זורם על מי מנוחות, אולם במצבי ניסיון הם מתקשים עד מאוד לעמוד בכך. אחרים הם ההיפך המדויק; מצוקה מוציאה מהם את המיטב, ואילו כשהם באווירת נוחות, הם עלולים להיסחף עם הזרם ולשכוח את מחויבותם לתורה. לכן, השאלה של הדרך והכיוון שבהם האדם מתקדם, אף שהערכה זו כלל אינה סופית ומוחלטת, היא עדיין רלוונטית ביותר מידי שנה בשנה, כי על פיה ייקבע אופיים של חוויותיו בשנה הבאה ("תולדות יהושע" על פרקי אבות, לרב יהושע העליר, פ"ד, מ"ב).
• בנוסף לכך, מוזכרת בגמרא (למשל, קידושין לט ע"ב) במקומות רבים האפשרות שצדיקים ייענשו בעולם הזה על החטאים המועטים שעשו, כדי לאפשר להם להיכנס לעולם הבא נקיים מכל חטא. ולהיפך לגבי הרשעים; הם עלולים לקבל שכר חולף וזמני בעולם הזה עבור מצוותיהם המועטות, במקום שכר נצחי כלשהו לעולם הבא (קידושין שם. ראה גם רש"י לדברים ז', י'). גם למושג זה תהיינה השלכות על המשפט השנתי לגבי מעמדו של כל יחיד. לפי הכיוון בו הוא מתקדם, ייתכן שיהיה עליו לחוות, במהלך השנה הקרובה, את ההשלכות של מצוותיו או של חטאיו (רמח"ל ב"מאמר החכמה").

ראש השנה הראשון

הבנה זו אודות אופי הדין של ראש השנה עולה בבירור מראש השנה הראשון שהיה בעולם. היה זה היום השישי לבריאה, שבו נברא האדם, ובו גם חטא בעץ הדעת. המדרש (חידושי הר"ן, ראש השנה טז ע"ב, בשם ה"פסיקתא") מסביר את הרקע להתהוותו של ראש השנה ליום הדין לכל הדורות הבאים. מקורו במשפט שהקב"ה ערך לאדם וחוה באותו יום על שאכלו מעץ הדעת: "אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, ביום זה עמדת לפני בדין ויצאת בדימוס [זכאי], חייך עתידים בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאים בדימוס".

מדברי המדרש עולה שה"יציאה בדימוס" של אדם הראשון ממשפטו בראש השנה הראשון היא שקיבעה אותו כיום מסוגל ומועדף למשפטי העתיד, כדי שגם בניו לדורותיהם ייהנו מאופי חיובי זה, וגם דיניהם יסתיימו בצורה חיובית.

אולם השל"ה הקדוש (של"ה, מסכת ראש השנה, תורה אור, סימן י"ז) שואל: כיצד ניתן לומר שגזר דינו של אדם הראשון היה חיובי? הלוא כתוצאה מגזר דין זה הוא גורש מגן עדין, נגזרו עליו חיי צער ועמל, ובסופו של דבר, מוות! האם לכך ניתן לקרוא הצלחה בדין?

מבאר השל"ה שגזר הדין אכן היה מוצלח, כי אילו היה יוצא חייב בדינו היתה נמנעת מהאדם האפשרות לזכות לחיי נצח לעולם הבא. כל הקשיים שנגזרו עליו באותו יום נועדו לאפשר תיקון מלא לנפשו ובכך גם את כניסתו לחיי הנצח.

דין זה שארע בראש השנה המקורי קבע את התבנית לאופיו של היום בכל השנים הבאות מאז. כיון שכך, ראש השנה הוא יום בו אנו עוברים הערכה, בראש ובראשונה, בנוגע לחיי העולם הבא.

רחמים של אמת

בסמוך לחתימת הברכה האמצעית של תפילת העמידה של ראש השנה, אנו אומרים "ודברך אמת וקיים לעד". מהו הביאור של מילים אלו? לאיזה "דבר" אנו מתכוונים, ואיך הוא רלוונטי במיוחד לראש השנה?

רבנו אהרן הכהן מלוניל (בספרו "אורחות חיים") מסביר שההתייחסות כאן היא ל"דבר" מסוים הנוגע למשפט שלנו בראש השנה: "כשדן הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, שיתף מדת הרחמים למדת הדין, והתנה שכך ידין את בניו במידת הרחמים... והיינו דחתמינן בתפילת ראש השנה ויום הכפורים 'ודברך אמת וקיים לעד', כלומר, שתעמיד אותו הדבר שהבטחת לאדם שתשפוט עולמך ברחמים".

חיים, וחיים טובים

כאשר אנו מתבוננים במשמעות הדברים שנאמרו למעלה, עשויה לעלות שאלה מטרידה. כבר ראינו שלעתים, גזר דין חיובי לחיי העולם הבא עשוי להוביל לקשיים מסוימים בשנה הקרובה. אם כן, האם זה אומר שכאשר אנו מתפללים ומבקשים לזכות בחיים (נצחיים) בראש השנה, ייתכן שתפילתנו תביא לתוצאה שהשנה הקרובה תהיה חלילה קשה עבורנו?

הרמח"ל מתייחס לשאלה זו, וכך הוא כותב: "הנה האדם נידון תחילה על פי מעשיו לימנות בצדיקים או ברשעים, וזה הנקרא ממש 'ספר החיים' ו'ספר מתים'... ועל זה מתפללים ואומרים 'זכרנו לחיים'.

"ואמנם, עוד יש הגזירות על המקרים שבעולם הזה. כי אפשר לצדיק שיתייסר מפני היותו צדיק, ואפשר שמפני צדקו יצליח. ולרשע כמו כן אפשר שיצליח מפני היותו רשע, ואפשר שמפני רשעו יאבד או יתייסר, ונמצאו גזירות אלה נמשכות אחרי הדין הראשון שזכרנו. ואולם על כל הגזירות האלה מתפללים 'וכתוב לחיים טובים', וכן 'בספר חיים ברכה' וכו'".

הרמח"ל מציין הבדל משמעותי בן שני מונחים הנשמעים דומים מאד. אנו מתפללים, בראש ובראשונה, שניזכר "לחיים", ובכך אנו מתייחסים לחיי הנצח לעולם הבא. אחרי שעשינו כך, אנו ממשיכים ומתפללים שניזכר גם ל"חיים טובים", עם הצלחה ושגשוג בשנה הקרובה.

אבל כאן אנו חייבים להוסיף הבהרה חשובה. ראינו שייתכן ש"חיים" (בעולם הבא) ו"חיים טובים" (בעולם הזה) יהיו מנוגדים זה לזה. איך, אם כן, אנו מסוגלים לקבל את שניהם, ולהתפלל לזכות בשניהם?

כדי להתפלל לזכות בשני דברים אלו יחד, נדרשת מאתנו התחייבות מסוימת, היינו ששנה כזו המלאה בחוויות טובות ובהצלחה לא תשמש עילה להוריד אותנו מהמסלול או להסיח את דעתנו מהדרך המובילה אותנו לקראת חיי נצח. בעצם זה שאנו מבקשים את שני סוגי החיים, אנו מתחייבים להשתמש בכל הברכות של העולם הזה, להן אנו מייחלים לקראת השנה הקרובה, רק בכדי לקדם את דרכנו הרוחנית והמוסרית. אם נהיה איתנים בהתחייבותנו זו, שתי התוצאות החיוביות האלו כבר לא יעמדו בניגוד זו לזו, ונוכל להמשיך ולהתפלל בלב שלם לזכות גם ב"חיים" וגם ב"חיים טובים".

המאמר לקוח מתוך הספר "תשובה" בהוצאת פלדהיים. לרכישת ספרו של הרב עמנואל ברנשטיין, היכנסו >>