ראש השנה מעבר לים: "שום דבר כאן לא דומה לארץ, אפילו לא הראש של הדג"

זה היה פחות משבוע לפני ראש השנה תשפ"ה: הרב רפאל מימרן ואשתו מור מצאו את עצמם נוחתים בפיליפינים לראשונה בחייהם, יחד עם שתי בנותיהם הקטנות, ועומדים להפוך שם לשליחים מטעם מכון שטראוס עמיאל, מבית אור תורה סטון. העיתוי היה, כאמור, סמוך מאוד לחג, והם היו מודעים לכך שיחד עם ההיכרות הראשונית עם הקהילה, המקום והשפה, יהיה עליהם לארגן עבור בני הקהילה היהודית את סעודות ראש השנה, עם כל סימניהן, מאכליהן ומנהגיהן.

סעודה מפסקת בערב יום כיפור

סעודת ראש השנה של הקהילה

להכניס רוחניות

ההגעה הסמוכה כל כך לראש השנה לא הייתה מקרית. "אחד התנאים שהתבקשנו לעמוד בהם הוא שאשמש בין היתר כשוחט", מספר הרב מימרן, "אך מכיוון שלא הייתה לי הכשרה מוקדמת, נדרשתי ללמוד את המלאכה בתוך זמן קצר ולהכיר את כל ההלכות הנוגעות לכך. רק לאחר שעברתי את מבחן ההסמכה יכולנו לצאת לדרך, וזה היה פחות משבוע לפני ראש השנה".

המקום הראשון בו ביקרו, עוד בטרם שהספיקו אפילו להתמקם בביתם החדש, היה המטבח של הקהילה. "הגעתי לשם וחשכו עיניי", מספר הרב מימרן, "בעיות הכשרות שם היו רבות – האורז למשל אוחסן בקופסאות על הרצפה, וכל החרקים התרוצצו על הגרגירים. התברר גם שירקות העלים בפיליפינים זקוקים לבדיקה מחמירה הרבה יותר מאשר בארץ, כי הם נגועים מאוד, ובכלל היה צורך להכשיר את המטבח כמעט מחדש, מתוך הבנה שעומדות לצאת ממנו ארוחות לקרוב ל-100 אנשים, לא רק בימי ראש השנה, אלא לאורך כל חגי תשרי". לדבריו, זה היה רק המבצע הראשון בסדרה שהמתין להם עם בואם לפיליפינים.

הרב רפאל בהכשרת המטבח הקהילתי

"יום למחרת ההגעה שלחנו את בתנו לגן, ובינתיים ערכנו היכרות עם המשפחות הצעירות של הקהילה והילדים", מספרת מור. "האמת היא שהיינו בהלם, כי התקיים שם טקס לכבוד ראש השנה, וכל ההורים והילדים הגיעו לבושים בבגדים לבנים בוהקים. אף אחד לא הכין אותנו לקודים האלו של הלבוש, בכלל לא נערכנו לכך", היא צוחקת. "אבל בסופו של דבר זו הייתה הזדמנות מצוינת כדי להכיר את בני הקהילה, וגם את הילדים שהפכו עם הזמן להיות התלמידים הצעירים שלנו, כשאנחנו מכינים אותם לקראת החג, מסבירים להם על תקיעת שופר ועל הסימנים של ראש השנה, מנסים להכניס כמה שיותר רוחניות לתוך כל הדבר הזה, שחלקם כלל לא מכירים".

הקהילה בסעודת החג

סעודה לא שגרתית

לצד הפעילות לילדים, נעשתה כמובן גם ההכנה למבוגרים. "זה היה מאתגר מאוד", מסביר הרב מימרן, "כי לא היה לי זמן להכיר את האנשים או לשבת איתם לשיחת היכרות רגל על רגל, אלא ישר נזרקתי לתוך המים, כשכולם תולים בי מבטים מצפים, רוצים לראות 'מיהו הרב שהביאו להם', ו'על מי דיברו כל הזמן'. את כל הדרשות נדרשתי למסור בשפה האנגלית, מה שלא הזדמן לי לעשות עד אז, וכל זאת מבלי לדעת בכלל מהי רמת ההיכרות של הקהילה עם הנושאים, ומהו הידע שקיים אצלה".

"אני יצרתי קשר עם נשות הקהילה", ממשיכה מור לתאר. "בתחילה קצת חששתי, כי האנגלית שלי לא הייתה ברמה גבוהה. האמת היא שעד היום אני לפעמים מובכת, כשאני רוצה להגיד משהו מסוים והוא נשמע לגמרי אחרת מכפי שתכננתי, או כאשר נשים משתפות אותי במשהו ואני לא ממש מבינה לעומק. אבל כבר מהרגע הראשון החלטנו שאנחנו הולכים בעקבות הלב, מנסים לתת את כל החיבור והאהבה שלנו לקהילה, ומגלים ברוך ה' שאנשי הקהילה קשובים ומאוד מתעניינים, רוצים לשמוע ולהתחזק כל הזמן".

הרב רפאל בפעילות קהילתית

מיהם חברי הקהילה?

"האנשים כאן מאוד מגוונים, חלקם מקומיים ומתגוררים כאן כבר הרבה שנים, וחלקם הגיעו ממקומות אחרים. מבחינה רשמית הקהילה מגדירה את עצמה כחלבית, וכך גם נוסח התפילות, אך מכיוון שהיא משלבת בתוכה אנשים מכל מיני ארצות ועדות, נוהגים בה מנהגים שונים, כולל של מרוקאים ושל אשכנזים. זה מרתק מאוד ומוסיף הרבה יופי, בפרט בתקופות החגים".

הרב רפאל מסביר לילדים על שמחת תורה

ואיך נראו סעודות החג בראש השנה? כמה אנשים השתתפו בהן?

"הסעודה הראשונה הייתה הגדולה ביותר והשתתפו בה כמאה אנשים", מספרת מור, "לא ידענו מראש כמה בדיוק אנשים יגיעו, ולכן נערכנו בכמויות גדולות מאוד של מאכלים ושל סימנים. אחרי שעשינו קידוש וכולם התיישבו, חילקנו את הסימנים בין המשתתפים, בזה אחר זה, כשבעלי מסביר להם על הרעיון שמסתתר מאחורי כל סימן. הופתענו לפגוש סימנים שלא קיימים בארץ, כמו למשל ראש ענק של דג דוראדו, או רימון עם המוני גרגירים קטנטנים. הוספנו גם סימן מיוחד למען החטופים, ועוד דברים מיוחדים ובלתי שגרתיים. על כל צלחת הופיעו ברכות באנגלית ובעברית, וכולנו בירכנו יחד". 

על יד סימני ראש השנה, בקשה להחזרת החטופים

מארזי שי למשתתפי הסעודה בפיליפינים

מי עזר לכם בהתארגנות הרבה? הרי מבחינה טכנית זה לא פשוט בכלל..

"נכון, אבל כוח העבודה בפיליפינים מאוד זול, וממילא יש במקום הרבה מאוד עובדים שמבצעים את כל העבודה הטכנית – עריכה, סידור מקומות וכדומה. היו אפילו עובדים שדאגו לקשט את האולם, בהתאם למה שביקשנו, כך שהדבר העיקרי שנדרש מאיתנו היה לדאוג לנושא הרוחני והדתי, כדי להוביל את הסעודה ולהשרות אווירה מתאימה".

"סוכה מיוחדת במינה". בכניסה לסוכה

מתגעגעים ומשקיעים

בני הזוג מימרן מציינים, כי ראש השנה היה רק יריית הפתיחה לאירועי חודש תשרי הנוספים שהגיעו מיד אחריו. "נערכנו עם ארבעה מינים שהגיעו לפיליפינים כשלושה שבועות לפני חג הסוכות", הם נזכרים בחיוך. "שמרנו עליהם מכל משמר במקררים מיוחדים, כשהם עטופים במגבות רטובות, כדי שיישארו רעננים, ובכל בוקר בדקנו מה שלומם. היה ברור לנו שאם הם יתייבשו זו עלולה להיות בעיה גדולה, כי אין שום דרך להביא ארבעה מינים חילופיים. במיוחד שמרנו על האתרוגים, מהם היו לנו ממש מעט, ובכל פעם שהבאנו לילדים ליטול ולברך עליהם בחג, קיווינו שהם לא ייפסלו חלילה.

מעדנים ומאפים. סעודת החג

"בנינו גם סוכה גדולה, יפה ומרווחת", מספר הרב מימרן, "קישטנו אותה בקישוטים שהביאו ילדי הגן, וברוב הימים אני הייתי זה שישנתי בה לבדי. בני הקהילה נהנו מאוד לבקר בסוכה כדי לשמוע את ההסברים על החג, וניכר היה שהם מחפשים ורוצים יהדות, וגם מתעניינים ושואלים הרבה שאלות. בפועל אף אחד מהם לא נשאר לישון בסוכה. אני מקווה שהשנה אמצא כמה כאלו שישתתפו איתי בשינה בסוכה, ויזכו לחוות מקרוב את החוויה המיוחדת הזו ולקיים את המצווה".

בכלל, בשנה זו, לקראת חגי תשרי תשפ"ו, מציינים בני הזוג מימרן שהם החלו להתכונן זמן רב יותר מכפי שהיה בשנה שעברה. "ניכר שיש לאנשים זיכרונות ממש טובים מהחגים שחגגנו כאן לפני שנה, וזה מאתגר אותנו להצליח לעשות זאת בצורה חווייתית, מרתקת ומחזקת גם בשנה זו", אומרת מור. "יש לנו הרבה מאוד תוכניות לכל אחד מהחגים הקרובים, כמו גם לימי פעילות שיהיו ביניהם, ואנו מקווים שנצליח לבצע את כל התכנונים".

חלות שנאפו מיוחד לראש השנה

ובכנות, אתם לא מתגעגעים לחגים בארץ?

הם שותקים לרגע, ניכר כי הנושא מעט רגיש. "אני מאוד אוהבת את החגים עם המשפחה בארץ", אומרת מור לבסוף. "יחד עם זאת, כשאני נמצאת כאן, רחוק מכולם, אני בוחרת ליהנות ולחוות את החגים באופן שונה לגמרי מזה שהכרנו במשך השנים, כשאני יודעת שזהו הייעוד שלנו כעת".

"אי אפשר להתעלם מהגעגועים כשאני נזכר בריחות ובמאכלים המסורתיים שליוו אותי במשך שנים בבית ההורים", משתף הרב מימרן, "גם חסרות לי התפילות שהתרגלתי אליהן בבתי הכנסת של הקהילה בה גדלתי, אבל כשאני נמצא כאן ורואה את האנשים שבאים לראשונה בחייהם לבית הכנסת, אני מרגיש את הנשמה היהודית שמתנוצצת בהם, קולט את גודל השליחות ומבין שזה שווה הכל. זה גובר על כל געגוע ומעניק תחושת סיפוק ענקית".