שריקה אדירה, הכל רעד – ואז שקט. איפה הבום?

דבר לא הכין אותי ליום ההוא.

שנים רבות שבעלי ואני חלמנו על הבית שנבנה. דיברנו על זה שוב ושוב, בנינו תכניות, החלפנו רעיונות וראינו בעיני רוחנו את מה שיהפוך בסופו של דבר למציאות: בית פרטי בצפון הארץ, על גבעה שמשקיפה לנוף ירוק של הרים ושדות. דמיינו גינה גדולה, פרחים צבעוניים, אורחים, וחצר של מסיבות ושמחות, לצחוק, ליהנות, ליצור רגעים משפחתיים שיישארו לעולם.

כשסיימנו סוף סוף לבנות ולעבור לגור בבית שלנו, הרגשתי שאנחנו חיים בתוך אגדה. בכל בוקר הייתי פותחת את התריסים, נושמת את האוויר הקריר של ההרים ואומרת לעצמי בלב: "זהו, הנה, הגענו לזה". חשבתי שזהו השלב שבו החיים מתייצבים.

אבל שום דבר – לא הבית החדש, לא החלומות שהתגשמו – לא יכל להכין אותי למציאות שהחלה ב־7 באוקטובר.

אותו יום ארור.

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שהכול השתנה. זה היה כאילו מישהו כיבה את האור בכל הארץ והחליף אותו בצל כבד. החדשות לא הפסיקו לזרום, התמונות זעזעו אותי עד עומק הנשמה. גם מי שהיה רחוק מהדרום הרגיש שהמלחמה נכנסה לו ללב, לבית, לנפש.

בצפון, היכן שהקמנו את בית חלומותינו, החלו טפטופים. בהתחלה זה נשמע רחוק – איזו אזעקה פה ושם, טיל שנופל כמה קילומטרים משם. אמרנו לעצמנו שזה לא יגיע עד אלינו. ניסינו לשמור על שגרה. אבל מאוד מהר הטפטופים הפכו למבול. הטילים נעשו קרובים יותר, כבדים יותר, רועמים יותר.

ואז כבר לא היה מקום בטוח. אנשים סביבנו התחילו לארוז, לנסוע למרכז, לחפש שקט מדומה. אבל מהר מאוד כולם הבינו – אין לאן לברוח. כל הארץ בטווח.

אנחנו החלטנו להישאר. לא מתוך אומץ גדול, אלא מתוך תחושה שאין באמת ברירה אחרת. הבית שלנו היה חדש, מושקע, כל חיינו היו בו. לא רציתי לעזוב אותו. ניסיתי לשדר לסביבה שלי ביטחון, כאילו הכול בשליטה. בפנים רעדתי.

באחד מאותם ימים מתוחים במיוחד, הטלפון צלצל. על הקו הייתה נציגה מארגון הידברות. היא דיברה איתי בנועם, כאילו העולם בחוץ לא מתפרק. סיפרה על הפעילות שלהם, בעיקר סביב המלחמה. צרכי עמך מזנקים בחדות מעלה, נאנחה, חייבים עוד ועוד. היא שאלה אם ארצה לתרום, לעזור. אני זוכרת את עצמי עומדת ליד החלון, הטלפון ביד, והלב שלי, ששמע וראה כל כך הרבה במלחמה הזו, לא יכול לשבת בשקט, לדמום. משהו בפנים אמר לי: "את חייבת. זה הרגע. זה הזמן שלך לתת".

בלי לחשוב פעמיים תרמתי סכום גדול. לא היה בי אפילו ספק. אחרי הכול, אם לא עכשיו – מתי? הנציגה ברכה אותי מכל הלב, אמרה שתעביר את השם שלי לברכה מיוחדת אצל הרב זמיר ואיחלה לי רק טוב.

השיחה הסתיימה. דקות ספורות חלפו.

ופתאום – אזעקה.

הלב שלי דפק כאילו עוד רגע ייקרע. רצתי לממ"ד עם הבן שלי ובעלי. הם נכנסו פנימה, ואני – חצי בפנים, חצי בחוץ. ואז נשמע הבום.

אני לא מצליחה לתאר במילים את הרעש. זה לא היה סתם קול, זו הייתה תחושה שהאדמה עצמה מתפרקת מתחתי. הבית רעד כולו, הקירות כאילו נסדקו באותו רגע.

ואז – דממה.

שום תנועה, שום קול. היינו בהלם. אני זוכרת את עיני משפחתי מביטות בי בפחד, מחפשות תשובות.

הבן שלי היה הראשון שהתעשת. הוא קם, הביט בי בעיניים נחושות ואמר: "אני יוצא לראות מה קרה". פחדתי נורא. רציתי לעצור אותו, אבל הוא כבר יצא. שניות אחר כך שמעתי אותו צועק: "אמא! בואי תראי!".

יצאתי.

ומה שראיתי – עצר לי את הנשימה.

בחצר האחורית, ממש ליד הבריכה, נח טיל ענק. מפלצת מתכת באורך עשרה מטרים לפחות. הוא שקע קצת באדמה, כאילו ניסה לנעוץ בה את שיניו, אבל נעצר. לא התפוצץ.

עמדתי קפואה. כל גופי רעד. הילדים הסתכלו מהחלון, השכנים יצאו גם הם, כולם נדהמים. טיל שכזה – שיכול היה למחוק אותנו ברגע – פשוט נח שם, שלם.

אני זוכרת שהלב שלי התמלא ברגע אחד בתחושה שלא אוכל לשכוח כל חיי: גל אדיר של הודיה. לא היה לי ספק. מישהו מלמעלה שמר עלינו.

זה לא היה "מזל". זה לא היה "צירוף מקרים". זה היה נס מוחלט.

והיה לי ברור – המצווה שעשיתי דקות קודם, התרומה לצדקה, היא שעמדה לי. הצדקה הפכה למגן, לשריון שהגן לא רק עלי, אלא על כל בני ביתי ועל השכנים מסביב.

מאז, כל התפיסה שלי השתנתה. פתאום הבית כבר לא היה "רק" חלום שהתגשם. הוא הפך למקדש קטן של הודיה. כל קיר בו הרגיש לי כמו עדות לנס.

אני מרגישה מאז שליחות. אני מספרת את הסיפור הזה לכל מי שמוכן לשמוע, להזכיר כמה מעשה קטן, החלטה של רגע, יכולה לשנות חיים שלמים.

הפסוק "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" הפך אצלי למציאות חיה. אני חוויתי את זה על בשרי.

כשאני מביטה היום במשפחתי, אני יודעת – כל זה היה יכול להיגמר אחרת. העובדה שזה לא קרה – היא מתנה שקיבלתי, מתנה שאי אפשר לשכוח.

והטיל? הוא אמנם נלקח על ידי החבלנים, אבל הצלקת שלו נחרטה עמוק בלבי. לפעמים אני מרגישה שהוא עדיין מונח שם – לא בגינה, אלא בנשמה שלי. תזכורת תמידית לכך שהחיים הם שבריריים, אבל גם לכך שיש יד עליונה שמכוונת.

אני לא אשכח לעולם את אותו רגע שבו קיבלתי שיחה פשוטה מנציגה של "הידברות". היא לא ידעה, וגם אני לא ידעתי, שהיא הופכת ברגע הזה לשליחה להציל חיים. והיום, בכל פעם שאני נזכרת, אני לוחשת בלב: "תודה. תודה על ההזדמנות שניתנה לי לתת. תודה על מצוות צדקה שזכיתי לקחת בה חלק, לשמור את החיים של היקרים לי ביותר".

לקראת יום הדין, כולנו זקוקים לזכויות רוחניות >  חתמו על שטר השותפות עם 'הידברות' והגאון הגדול הרב זמיר כהן שליט"א ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתכתבו ותחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן  או חייגו 073-222-12-12