פרשת כי תצא: אמא תמיד תחרף את נפשה, כדי להציל את הילדים שלה

אחד מחוקי התורה היא מצוות שילוח הקן. כשמתבוננים במצווה זו, מגלים שיש לה "רקע" באחד הסיפורים הדרמטיים בספר בראשית, והרי יודעים אנו שמעשי אבות סימן הם לבנים.

כך כותבת התורה: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב, ו'-ז'. במהות ובפרטי מצווה מופלאה זו רבו הדעות. ניתן לעיין ברמב"ם, ברמב"ן, בספר החינוך ובראשונים נוספים).

לפני שנבין לאיזה סיפור מצוות שילוח הקן מקושרת, הנצי"ב מוולאז׳ין ("העמק דבר" דברים כ"ב, ו') כותב נקודה חשובה: "ראיתי בטעם המצווה, כי הוא שילום גמול הרחמים. דְהַאֶם (האמא) – היה ביכולתה לפרוח מן האדם, אך ביקשה להגן על האפרוחים או על הביצים, על כן תמלט (תמנע מלקחת). וזהו מסעיפי הרחמים, ומכל מקום אינו אלא גזירה".

כלומר, ציפור היא אמנם יצור חלש ונטול הגנה, אולם באופן יחסי קשה לצוד אותה משום שיש לה כוח מרכזי – מעוף. יש לציפור כנפיים לעוף, והן אלו שמגינות עליה. כעת, אדם הולך ברחוב ובמקרה הוא רואה קן, כשהאמא רובצת על האפרוחים או הביצים. לכאורה, נוצרה לו הזדמנות טובה לקחת את האם או את הביצים, שהרי הציפור לא תעוף. היא תעשה הכל כדי להגן על גוזליה. היא תקריב את עצמה, אם יהיה צורך, במאמץ נואש להדוף אותו. באה התורה ואומרת: לא תיקח האם על הבנים!

למה?

לאמא ציפור יש כנפיים, היא יכולה לעוף משם ולהציל את עצמה, הסיבה שהיא לא עפה היא בגלל שהיא מגנה על הצאצאים שלה. באה התורה ואומרת - אל תשתמש באינסטינקטים האימהיים שלה נגדה. זו תהיה אכזריות גדולה אם תלכוד אותה רק בגלל רחמיה על בניה וניסיונה להגן עליהם. אל תשתמש בתכונת הרחמים של הציפור נגדה.

המסר הזה נכון גם ביחס למצוות כיבוד הורים. אמא תעשה הכל למען ילדיה. כן, יש לה ציפיות מהם, יש לה תקוות מהם, אבל בסופו של דבר, גם אם הילדים לא יעמדו בציפיות שלה ויתעלמו מתקוותיה, היא עדיין תאהב אותם כי הם הילדים שלה. על הילדים להיזהר לא לחלל את האהבה הזו ולא לנצל אותה. אהבת האם נועדה לעזור לילדים לצמוח. אל לנו לקחת את האהבה הזו ולהשתמש בה כמלכודת נגדה.

רבי שמשון רפאל הירש כותב על פסוק זה משפט יפה: "מצווה זו מבטאת את החשיבות היתירה שהתורה מייחסת לפעילות האישה בהליכות ביתה, והיא מתחקה אחרי הפעילות הזאת עד לחוג בעלי החיים. היא מבטיחה חסינות לנקבת הציפור בשעת פעילותה כאם, והיא דורשת מכל אדם שיש לו הזדמנות לכך, שיבטא במעשיו את ההערכה הזאת לנקבה העוסקת בתפקידה". כמה יפה.

עכשיו, נצא למסע קצר בזמן.

הלשון של התורה במצוות שילוח הקן היא: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

הניסוח הזה מופיע בתורה פעם נוספת. היכן?

יעקב אבינו לא פגש את אחיו עשיו במשך עשרים שנה. הוא הרי נאלץ לברוח מפניו בעקבות עצת אימו, שגילתה לו כי עשיו מתכנן להורגו. כעת, לאחר שאלוקים מצווה על יעקב לשוב לביתו, הוא חוזר "בידיים מלאות" – עם ארבע נשים, שנים־עשר ילדים ורכוש רב.

בעודו מתקרב לארץ, מגיע אליו מידע כי עשיו יוצא לקראתו בראש ארבע מאות איש, בכוונה להילחם בו. רגע לפני המפגש הגורלי, פונה יעקב בתפילה נרגשת אל הקדוש ברוך הוא: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ, פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית ל"ב, י"ב).

ביטוי זה, "אֵם עַל בָּנִים", מזכיר את לשון התורה במצוות שילוח הקן: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים", ומטעים את עומק הפחד והחרדה של יעקב – שמא יושמדו האם והבנים כאחד.

נראה שיש קשר בין מצוות שילוח הקן לסיפור עם יעקב ועשיו. מהו?

לכאורה, ליעקב היה פתרון פשוט להינצל מעשיו – לברוח, ממש כמו ציפור הנמלטת על נפשה. אבל יעקב לא בורח. הסיבה ברורה: הילדים אינם יכולים לרוץ ולהינצל. ואם יעקב יברח לבדו – מה יקרה אז? האימהות יעמדו להגן בגופם על ילדיהן, ודווקא משום כך עלול להתרחש האסון הגדול שממנו חרד יעקב: "פן יבוא והכני אם על בנים". לא רק שהילדים יאבדו, אלא גם האימהות ייהרגו כאשר ינסו במסירות נפש להגן עליהם.

יעקב בתפילתו מעורר רחמי שמיים באמצעות הרמז למצוות שילוח הקן. הוא פונה אל בורא העולם ומתחנן: הגן עלי, כי אינני יכול לברוח. אינני יכול להרשות שילדי או נשותי ייפגעו דווקא משום שמילאו את תפקידן הטבעי כאימהות רחמניות. על כן אני מוכרח להישאר ב"קן" עם משפחתי, ובבקשה – "הצילני נא".

אגב, אמא בדרך כלל מחרפת את נפשה כדי להישאר בקן ולהגן על ילדיה. כאן, אצל יעקב, אמו עשתה את ההיפך – היא נפרדה מילדה בניסיון מוצלח לשמור על חייו. לפעמים, הדרך היחידה שבה אם יכולה להציל את ילדה היא על ידי שחרור, על ידי פרידה ממנו, אולי לנצח. אם יהודייה יודעת להבחין מתי להישאר ולחרף את נפשה כדי להישאר עם הילד, ומתי לשלוח אותו.

בחודש אלול אנו חוזרים ואומרים פעמיים ביום לפני הקדוש ברוך הוא את הפסוק: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ, עֶזְרָתִי הָיִיתָ, אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי והשם יַאַסְפֵנִי".

במילים אלו אנו מתחננים לפני ריבונו של עולם שלא יעזוב אותנו לעולם. גם אם חס ושלום יקרה שאבינו ואמנו – או כל הקרובים והאהובים לנו ביותר – ייטשו אותנו, אנו מבקשים ומאמינים כי אתה, אב הרחמים, תמיד תאסוף אותנו אליך ותגן עלינו תחת כנפיך.