פרשת עקב: האם יש מצווה אחת שחשובה יותר ממצווה אחרת?

משה רבנו נושא נאום מרגש ומחזק בפני בני ישראל, ובין יתר דבריו הוא אומר: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם". (דברים ח', א').

נשים לב ללשון הפסוק, ונראה שהוא פותח ביחיד ומסיים בלשון רבים: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" – לשון יחיד, "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם" – לשון רבים. מה פשר שינוי הלשון?

ה"כלי יקר" על פסוקים אלו מבאר: הפסוק אומר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י', כ"ה). כלומר, מעשיו של אדם יחיד מסוגלים להכריע עולם שלם לכף זכות. הצדיק עשוי להיות היסוד שעליו עומד העולם. "העולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עברה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ ע"ב; וכך מביא הרמב"ם בהלכות תשובה ג', ד'). הפסוק פותח בלשון יחיד, משום שהבורא פונה לכל יחיד ויחיד: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". המצווה שלך תשפיע על כולם, ומה שתעשה ייחשב לך כאילו רבים עשוהו.

נשים לב שהפסוק מדגיש: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים". מדוע מזכירה התורה רק את המשפטים ולא את המצוות והחוקים, כפי שהזכירה בפסוק הקודם, בסוף פרשת ואתחנן? התורה באה ללמד את האדם שכל מעשיו – לטוב או למוטב – הם בבחינת משפט לעצמו ולכל העולם. האדם היחיד חורץ במעשיו את גורל העולם כולו, לשבט או לחסד.

על כתפיו של כל אחד מאתנו מוטלת אחריות אדירה.

נעיין שוב בפסוק ונראה שהתורה אומרת: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת". "המצווה", בלשון יחיד. מדוע לא נאמר "המצוות", בלשון רבים?

ה"אור החיים" מביא הסבר: רבים עושים לעצמם סדרי עדיפויות ומציבים סולם בחשיבות המצוות: יש מצוות "חשובות", ויש מצוות "פשוטות". כך הם מרשים לעצמם להזניח מצוות מסוימות, שהרי את המצוות החשובות הם מקיימים. זו טעות איומה! "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משנה אבות ב', א'). אין לנו הזכות לדרג את המצוות ולהחליט איזו מצוה חשובה ואיזו פחות. אנו מחויבים בשמירת המצוות כולן! יש סדרי עדיפויות בזמנים מסוימים, וחכמים קבעו כללים מה נדחה מפני מה במצב של קונפליקט, כמו למשל פיקוח נפש הדוחה שבת, אולם באופן כללי – המצוות כולן שוות בעיני הבורא, וצריכים אנו לייחס חשיבות לכל מצווה ומצווה.

לכן אומרת התורה "כל המצווה", בלשון יחיד, שכל מצווה ומצווה יש לקיים ככתבה.

התורה נותנת חיזוק לרעיון: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם". "למען תחיון" – באדם יש רמ"ח אברים (שנוצרים ברח"ם האם) ושס"ה גידים, וכנגדם יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה (זוהר ח"א ק"ע, בש). אם לאדם כואב באחד מאיבריו והוא זועק מכאבים, לא נגער בו: מה לך נזעק? רק האוזן כואבת לך, מה כבר קרה? תתמקד בשאר הגוף... כשאבר אחד כואב – הגוף כולו כואב.

זהו היחס האמור להיות לנו אל מצוות השם. כשם שרמ"ז איברים בריאים לא יחפו על איבר אחד כואב, כך קיום רמ"ז מצוות לא אמור להשקיט את החסך שבאי שמירת מצוה אחת. כשם שהגוף הוא אחד, כך המצוות כולן הן "כל המצווה" – כגוף אחד. יש לקיים את כל מצוות התורה כאחת.

כשאדם מקיים את כל מצוות התורה, אזי הוא זוכה לכל הברכות הטמונות בפסוק זה: "לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע השם לַאֲבֹתֵיכֶם". "למען תחיון" – חיים; "ורביתם" – מלשון ריבוי, בנים; "ובאתם וירשתם" – פרנסה.

מה מבקש אדם בעולם? חיים, ילדים ופרנסה. איך יזכה להם? בשמירת "כל המצווה".

*

בפרשתנו מופיעה ברכה: "לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ" (דברים ז', י"ד). התלמוד (בכורות מד ע"ב) כותב: "ועקרה – שלא תהא תפילתך עקורה לפני המקום". כלומר, שהתפילה תתקבל ותישא פרי.

ישנו מהרש״א מדהים, שמביא סגולה גדולה לקבלת התפילה. הפסוק בתהלים אומר: "בָּרֲכוּ השם מַלְאָכָיו, גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים ק"ג). לכאורה, סדר הפסוק צריך להיות שונה, קודם "לשמוע בקול דברו" ואחר כך "עושי דברו", שהרי קודם שומעים את דבר השם, ואחר כך עושים אותו. מדוע הפסוק מקדים עשיה לשמיעה? הרד"ק בביאורו לפסוק זה מבאר בפשטות, שהפסוק פונה לעם ישראל, אשר הקדים במעמד הר סיני נעשה לנשמע. המהרש"א כותב הסבר שונה.

"ואמר, שהם כמלאכים לכבוש את יצרם, דהיינו גיבורי כוח, כמו שכתוב איזו גיבור הכובש את יצרו. ואמר עושי דברו לשמוע... הקדים בקרא עשיה לשמיעה, דלפי עניינו היה לו למכתב בהיפך – שומעים בקול דברו לעשות דברו, אבל פירוש הכתוב, שהצדיקים הם עושי דברו של הקדוש ברוך הוא על ידי כוחם וכבישת יצרם, ואז השם יתברך גוזר לשמוע לו בקול דברו, כינוי דברו על הצדיק, דהיינו לשמוע תפילתו ולעשות לו נס להצילו מהמזיקים״ (מהרש"א קידושין מ ע"א).

מדהים. "גיבורי כוח" אלו אותם אלו שמתגברים על יצרם (הפסוק מכנה אותם מלאכים) ועושים את רצונו של הבורא למרות הניסיונות, ואז, ״לשמוע בקול דברו״ הכוונה שהקדוש ברוך הוא שומע את דבריו ותפילתו של אותו גיבור, ועושה לו נס להצילו מהמזיקים.

בכל פעם שאדם מתגבר על יצרו – זו עת רצון לקבלת תפילה. כדאי לנצל את העת רצון הזו.