"אֲבִי עֶזְרִי יִשִׁיבוּהוּ סְעִפָּיו": יחסיו של רבנו תם עם האבן עזרא

בחדר לימודו הצנוע שבעיר רמרו, בין מדפי ספרים כתובים על קלף וקסתות דיו שנחו על שולחנו העמוס, ישב רבנו תם. השמש של אחר הצהריים הציצה מן החרכים, אך עיניו כבר היו שקועות בין שורות הארמית, העברית והפיוט.

רבנו תם – יעקב בן מאיר, נכדו של רש"י – לא היה רק ​​פוסק דגול ותלמיד חכם אדיר. הייתה בו נפש משוררת. שירת ספרד הגיעה אליו דרך שליחים, כתבי יד ונוודים – פיוטים של רבי משה אבן עזרא כמו: "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצֵא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה", ומליצותיו של רבי יהודה הלוי, שהיה בעיניו כאור החכמה: "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְסוֹף מַעֲרָב...".

רבנו תם קרא את השירים, התמוגג מיופיים, ופסק בלי היסוס: "לא זו בלבד שאין הפיוטים הפסק בתפילה – אלא זוהי מצווה מן המובחר, ומכוון אדם את לבו למקום על ידיהם". באהבתו זו, לא רק חיבר פיוטים – אלא אף פירש את פיוטיהם של קודמיו והעמיק במבנה הלכתי מתוך שירתם. כך, הפיוט הפך בעיניו לא רק יופי – אלא גם מקור לפסיקה.

ועתה קרבו ימי חג השבועות. בצרפת ובאשכנז נהגו רבים לקרוא את ההפטרה עם תרגום יונתן בן עוזיאל – תרגום ארמי עתיק ורם. אך כדי להדר פניו, החליט רבנו תם לכתוב לו "רשות" – פיוט של פתיחה לאמירתו.

כך, התיישב רבנו תם אל שולחנו וכתב: "יְצִיב פִּתְגָּם, לְאָת וּדְגָם, בְּרִבּוֹ רִבְבָן עִירִין...".

פיוט שלם, בארמית, בנוי בסגנון ספרדי, בדיוק כמו שאהב. שורותיו זרמו – יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה – כגלי נהר דינור.

משסיים, העביר את הפיוט לבית הכנסת. ופיוטו – עשה לו כנפיים והגיע עד ספרד, אל רבי אברהם אבן עזרא. הראב"ע – המשורר הגדול – קרא בו, ושפתיו התעקמו קלות. פיוט בצרפת? חיקוי של הספרדים? זה לא מצא חן בעיניו.

הוא התיישב וכתב לרבנו תם שיר מחאה:

"ומי הֵבִיא לְצָרְפַתִּי בְּבֵית שִׁיר / וְעָבַר זָר מְקוֹם קֹדֶשׁ וְרָמַס?

וְלוּ שִׁיר יַעֲקֹב יִמְתַּק כְּמוֹ מָן / אֲנִי שֶׁמֶשׁ וְחַם שִׁמְשִׁי וְנָמַס"

ורבנו תם? הוא ענה לו בענווה, בשיר הכתוב באותו המשקל בדיוק, ובכך הוא מוכיח לאבן עזרא את כישרונו לכתוב במשקלים ספרדיים:

"אֲבִי עֶזְרִי יִשִׁיבוּהוּ סְעִפָּיו / אֲשֶׁר נָתַן יְדִידוֹ בֵּין אֲגַפָּיו

אֲנִי עֶבֶד לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה / וְאֶקּוֹדָה וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לְאַפָּיו".

והראב"ע, שרוחב לבו לא נפל מחכמתו, השיב בהוקרה:

"הֲנָכוֹן אֶל אֲבִיר עַם-אֵל, וְרוֹעָם / לְהַשְׁפִּיל רֹאשׁ בְּמִכְתָּב אֶל בְּזוּי עַם

וְחָלִילָה לְמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים / אֲשֶׁר יִקּוֹד וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְבִלְעָם".

כך נרקמה ידידות בין שניים מגדולי הרוח של ימי הביניים. האבן עזרא עלה ממקומו לרמרו, ורבנו תם ערך לו קבלת פנים חגיגית. ולכבוד המעמד, חיבר ראב"ע פיוט:

"אלף פעמים אכרעה לאל, יום אחזה חכם כאיתיאל...

משמעתך תמיד בלבותם, אתה מקום מקדש וההראל".

ורבנו תם השיב לו:

"יודע לבבי מחשבות תוכו, אל אברהם באמור לו כה...

רב אברהם האבי עזרי, עבד אשר גבר דבר תוכו".

מאז חיבר רבנו תם פיוטים רבים. שלושים ואחד מהם שרדו בכתבי יד, ואחד מהם, הפיוט לשמיני עצרת, נידון אפילו בתוספות על מסכת יומא – על משמעותו ההלכתית בייחס להלכות אבלות.

ומה עם הפיוט "יציב פתגם"?

לאחר מותו של רבנו תם, הוא הועתק והופץ. בכתבי היד של נוסח אשכנז, צרפת רומניא, הוא מופיע לאומרו בימי פסח ושבועות. גם כשמנהג קריאת התרגום פסק, הרשות לאמירתו נשארה, לאחר הפסוק הראשון של ההפטרה.

כך במנהגי מהרי"ל, כך בקרב קהילות אשכנז המזרחי – שעד היום נוהגים לאומרו. אמנם הט"ז, בפולין, התנגד: "יש כאן הפסק!", פסק בחריפות. אך רבות מהקהילות לא קיבלו דעתו – ובשונה מפיוט אקדמות, שבו התקבלה פסיקתו – "יציב פתגם" נשאר נטוע בלב ההפטרה.

ועמו – הניגון. נעימה קדומה, רוטטת, נמסרת מדור לדור – מן הניגונים המופלאים של מסורת אשכנז.