"היום שבו קברתי את הוריי היה נורא – אבל הגירוש מגוש קטיף כאב לי יותר"

הסיפור של חנה פיקאר הוא סיפור על אהבת הארץ שלא יודעת שובע: החל מהעלייה ארצה, דרך ההתיישבות בגוש קטיף ובהמשך בהקמת יישוב חדש על חוף הים בעזה.

פיקאר נולדה בצרפת, לאב רופא שחזר בתשובה ולאם דתייה מבית. "אבא שלי ניסה מגוון דתות ושיטות עד שמצא את דרכו ליהדות", היא פותחת. "כשהתחיל את צעדיו הראשונים, הוא קלט רסיסי הלכות ועליהן הקפיד. לא היה לו ממי ללמוד באופן מסודר.

"ליל שבת אחד הוא חזר הביתה מאוחר בלילה ושמע רעשים, אך בגלל שזכר שאסור להדליק את האור בשבת, הוא לא התייחס והלך לישון. למחרת בבוקר קם לדירה הפוכה. מסתבר שחבורת גנבים הקדימה את בואו. ככל הנראה, כששמעו שהדלת נפתחת אך האור לא נדלק, הם חשבו שמדובר במארב של המשטרה ונמלטו. הסיפור הזה חיזק את אבא שלי שהוא במסלול הנכון. בהמשך הכיר את אמא שלי, והם נישאו. היא זו שלימדה אותו עברית וכתב רש"י".

"אהבה ממבט ראשון"

"אבא שלי למד כל חייו, וחתר לחיפוש האמת ללא הפסקה. אני לקחתי את התכונה הזו ממנו, ובגיל ההתבגרות הפניתי אליו שאלות נוקבות. הוא היה יושב לצידי שעות ומשיב במתינות. השיחות איתו ממש בנו אותי".

פיקאר מספרת שארץ ישראל תמיד נכחה בבית, אך בגלל שסבתה המבוגרת התגוררה לצידם ונזקקה לתמיכתם, הם בחרו להישאר ולעזור לה. כשהייתה בת 10, ולאחר שהסבתא נפטרה, החליטו הוריה שהגיע הרגע המיוחל. הם ארזו את ביתם, והפליגו ארצה יחד עם חמישה מתוך עשרת ילדיהם. יתר האחים היו נשואים, בחורי ישיבה או סטודנטים.

"כשנתיים לאחר שעלינו, אבי התוודע למפעל ההתיישבות. התחלנו להיות מעורבים בנושא, והיינו מסתובבים לא מעט ביישובים. בעשר שנותיו האחרונות, אבי היה מכונה 'הרופא של ההתנחלויות". פיקאר עצמה בגרה ונישאה למיכאל בעלה. לבני הזוג נולדו מספר ילדים.

"בצהרי יום שישי אחד, הוריי נסעו לאחותי שגרה בגוש קטיף. מעט לפני שהגיעו לביתה, הם נקלעו לתאונת דרכים קטלנית. נהג משאית ערבי התנגש ברכבם בצומת נצרים, ושניהם נהרגו במקום. הם פונו לבית חולים ערבי, ורק במוצאי שבת הגיעה אליי הבשורה על מותם. הייתי אז בתחילת היריון עם בתי החמישית".

איך קמים אחרי אסון כזה?

"זה באמת היה מאוד קשה. אני חושבת שבעיקר בזכות האמונה, זה מה שהרים אותנו על הרגליים. כמה חודשים לאחר מכן ילדתי בת. קראתי לה בשמה של אמי, ואז הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. בנוסף, ידענו שאבא ואמא נמצאים במקום טוב, אחרי כל המעשים הטובים שהם עשו בחייהם. הידיעה הזו הרגיעה אותנו".

אחרי מות הוריה, יצאו פיקאר ובעלה לשליחות של שנתיים בפריז. "בחודש האחרון של השליחות, הגענו לארץ כדי לחפש את התחנה הבאה שלנו. חרשנו יישובים רבים, ולא מצאנו מקום שיתאים לנו. בשבת לפני החזרה, היינו אמורים להיות אצל אחותי בגוש קטיף, והחלטנו להקדים ביממה כדי להכיר גם את היישובים שם. אני זוכרת את התחושה שהתפשטה אצלי בלב כשנכנסנו עם הרכב בשערי הגוש: הרגשה שהגעתי הביתה. הוקסמנו מהרוגע של האנשים וממאור הפנים שלהם. גם הנוף היה מדהים: הים ניבט באופק הקרוב, והכול מוקף בחולות נקיים עם עצי דקל. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון".

חנה פיקאר במאבק לפני הגירוש. קרדיט: נתן דביר

תשובה הולמת

פיקאר נזכרת שכאשר הגיעו ביום ראשון למשרד היישוב, המזכירה שקיבלה את פניהם השתוממה לשמוע שהם מבקשים לעבור ישירות מפריז הגדולה לגוש קטיף המרוחק. "אבל זה בדיוק מה שהיה חסר לנו. בפריז כל אחד חי לעצמו, ואילו החמימות של אנשי הגוש היא דבר שעוד לא פגשתי כמותו בשום מקום אחר. בגוש קטיף חיו ביחד אנשים מכל סוגי האוכלוסייה – דתיים, חילונים, חרדים, חב"דניקים – וכולם מחייכים זה לזה במכולת ומתעניינים אחד בשני. מלבד הסגנון המיוחד של האנשים, היה לנו גם חשוב מאוד לחנך את ילדינו לחיים של שליחות וייעוד. לא חיפשנו מקום נוח, אלא מקום שאלו הערכים שלו, וגוש קטיף לגמרי ענה על הקריטריון".

האתגרים הביטחוניים לא הרתיעו אתכם?

"את מפנה את השאלה לאדם לא נכון. אני באופן אישי לא פחדנית, ולא זכור לי שפחדתי.  כאשר עלה צורך לנקוט באמצעי בטיחות, כמובן נזהרנו והיינו קשובים להוראות הצבא. אבל זה לא היה מתוך חשש או חרדה".

בני הזוג פיקאר התגוררו בנווה דקלים במשך 11 שנים. הם הגיעו עם חמישה ילדים, ועם השנים נולדו להם שלושה נוספים. בשנת תשס"א התרחש פיגוע קשה מאוד סמוך לכפר דרום, כאשר מחבלים ירו פגז לעבר אוטובוס מלא בתלמידים. שניים מתושבי כפר דרום מצאו את מותם בפיגוע וחלק מהילדים נפצעו, חלקם באורח קשה, ואיבדו גפיים. "היה לנו ברור שלפיגוע כזה צריכה להיות תגובה. כבר זמן מה קודם התחלנו להגיע מדי פעם לחוף הים הסמוך לנווה דקלים. המקום היה במרחק הליכה, אך הכפר הערבי ששכן בסמוך חצץ בינינו לבין הים, ולכן אנשים נרתעו מלהגיע לחוף.

חנה פיקאר ליד ביתה בשירת הים

"לאחר הפיגוע החלטנו להקים נקודת יישוב חדשה על החוף, וקראנו לה 'שירת הים'. בגלל שהייתי עם תינוק קטן, לא רציתי לגור במקום ללא מים וחשמל, ולכן המתנו עד שיגיע לפחות קרוואן, ואז עזבנו את נווה דקלים ועברנו למקום החדש. התחלנו עם שלוש משפחות בלבד". פיקאר נזכרת בליל הסדר לאחר הקמת היישוב. שתי המשפחות האחרות נסעו להתארח בחג, ומשפחתם נותרה לבדה ביישוב, על חוף הים של עזה. "בזמני התפילות בעלי והבנים צעדו לבית הכנסת בנווה דקלים, ואני ובנותיי נותרנו לבדנו עם הילדים הקטנים". היישוב שירת הים גדל בהדרגה, עד שהגיע לעשרים משפחות.

משפחת פיקאר בשירת הים. קרדיט: נתן דביר

"הקב"ה בוכה איתנו"

שנתיים לאחר שהקימו את היישוב ודבקו בו במסירות למרות הבדידות והתנאים הלא קלים, הגיעה ההודעה על תוכנית ההתנתקות. "היו שמועות שזה עלול לקרות, אבל לא האמנו שזה באמת יתרחש". בשנה שקדמה להתנתקות, נקטה פיקאר פעולות רבות כדי למנוע את יישום התוכנית. בין השאר היא הקימה, בשיתוף מספר נשים נוספות, לובי בכנסת, ובמסגרתו הצפינה שלוש פעמים בשבוע לירושלים כדי להיפגש עם חברי כנסת ולעשות כל מה שאפשר כדי להילחם ברוע הגזירה.

חודש וחצי לפני ביצוע התוכנית, הגיע בנה של פיקאר לגיל מצוות. לפיקאר היה ברור שבר המצווה תיחגג ביישוב שלהם. "בשירת הים לא היו מבני ציבור כמו אולם או אפילו בית כנסת. זה היה יישוב על חוף הים, עם קרוואנים וחולות. דאגנו לארגן הכול, החל משולחנות וכלה באוטובוסים ממוגני ירי עבור המוזמנים. הייתה בר מצווה שמחה מאוד, עם מאות משתתפים מכל רחבי הארץ".

משפחת פיקאר ליד ביתה בשירת הים. קרדיט: נתן דביר

את היום בו נאלצו לעזוב את ביתם מתארת פיקאר כיום קשה מאוד. "זה היה נורא, אין לי מילים לתאר עד כמה. לא הייתי מסוגלת ללכת על רגליי ולעזוב, אז החיילות דחפו אותי החוצה ונתמכתי בשתי בנותיי שהיו באותו זמן לצידי. תוך כדי עזיבת הבית, אמרתי לחיילים בדמעות: 'היום בו קברתי את שני הוריי היה יום נורא. אבל תדעו לכם שעכשיו יותר קשה לי ממה שחשתי באותו יום. כשהוריי נהרגו, בכיתי על עצמי ועל הגעגוע אליהם. זה היה בכי 'אגואיסטי'. אבל היום אני לא בוכה על עצמי, אלא בוכה על העקירה של עם ישראל מארץ ישראל. מה הקדוש ברוך הוא יגיד על מעשה כזה? הקדוש ברוך הוא בוכה יחד איתנו על כך שאנחנו מוסרים חלקים מארץ ישראל'".

אחרי שפונו מביתם, התגוררו בני המשפחה במשך חצי שנה במלון 'שלום' בירושלים, לצד משפחות נוספות מגוש קטיף. פיקאר מתארת את התקופה הזו כמאתגרת וחשוכה: "לא הייתה פרטיות, ולא חיכה לנו בית בחוץ. אני זוכרת שהבן שלי הקטן סירב לאכול את האוכל במלון וביקש דבר אחד - חביתה של אימא". היא מציינת שבאותה תקופה שקעה לדיכאון, והמשפחה נשענה על בעלה. "במשך שנות נישואינו, בעלי עבד בחוץ כאיש חינוך ואני טיפלתי בענייני הבית. כשגרנו במלון לא היה לי בית. באופיי אני מאוד מעשית, אבל אחרי הגירוש לקח זמן עד שחזרתי לעצמי. בעלי היה זה שלקח את המושכות בתקופה ההיא. אחרי חצי שנה שהיינו עקורים וללא מסגרת ביתית משלנו, עברנו לקרווילה ביישוב ניצן". בשנים האחרונות, אחרי שנים של עבודה בתחום החינוך והנפש, יצאו בני הזוג לפנסיה ועברו להתגורר בירושלים.

כשאני שואלת את פיקאר איזו תובנה היא לוקחת ממסע החיים שלה, היא משיבה: "למדתי שרק הקב"ה יכול לעזור, וכדי להבין את דרכיו צריך ללמוד. עם השנים, התקרבתי לתורת רבי נחמן מברסלב. הלימוד של תורת רבי נחמן חיזק אותי מבחינה אמונית ותורנית וסלל לי את הדרך. למדתי איך לבטוח בה' גם כשקורים דברים שאני לא מבינה, כאלו ששוברים ומערערים את הנפש ואת יציבות החיים.

חנה פיקאר עם חלק מנכדיה

"כיום תורת החסידות מצאה לה מקום בחייהם של כמעט כל ילדיי. הבעל שם טוב מספר שכאשר שאל את המשיח מתי יגיע – 'אימתי קאתי מר?', התשובה שקיבל הייתה: 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. באופן אישי כמשפחה, הרגשנו כמעט כולנו שאת התשובות האמוניות אנחנו מוצאים בחסידות ובתורת פנימיות התורה. ברוך ה' זכיתי", מסיימת פיקאר, "וילדיי כולם חזקים ברוחם והולכים בדרך ה'".