אבידע בכר: "אחרי הטבח הבנתי - זה או אנחנו או הם"

"האמנת בעבר בדו קיום?", אני שואלת בתחילת השיחה את אבידע בכר, מי ששימש כמנהל החקלאות בקיבוץ בארי, והוא עונה מיד: "ברור. העסקתי בפרדסים שלנו גם פועלים מבית לאהיא שבעזה. עד השישה באוקטובר חשבתי שאם ניתן להם חיים טובים, הזדמנויות ואפשרות להתפרנס בכבוד - הם לא ירצו לפגוע בנו. בשבעה באוקטובר זה התהפך עלינו ועל כל הקיבוצים מסביב, ובגדול".

במהלך טבח שמחת תורה הסתתר בכר בממ"ד עם אשתו דנה, בנו כרמל ובתו הדר. שני ילדיהם הנוספים לא שהו ביישובי העוטף באותן שעות גורליות. לממ"ד הם נכנסו ארבעה ויצאו שניים: דנה וכרמל בן ה-15 הי"ד מצאו את מותם לעיניו ולעיני בתו. אבידע איבד את רגלו, והדר בת ה-13 נפצעה.

"בחירה ולא גזירה"

"השליחות שלי היום היא לספר לעולם על השואה שחווינו. ב-1942 הייתה שואה באירופה. ב-2023 הייתה לנו שואה חדשה בעוטף עזה, ובבארי בפרט. יש לנו שליחות לארץ ישראל ולעם ישראל, להגיד שלא נשכח שום דבר מהטבח שהיה פה. את הדברים אני מפנה לכל מי שמוכן לשמוע - בכל רשת תקשורת ובכל ערוץ. אני אומר אותם בסיורים שאני עורך אצלי בבית, ובהרצאות שאני מעביר בחברות ובעולם. אני לא מתבייש להגיד את זה באופן הכי ישיר.

"אחרי הטבח, הגעתי למספר מסקנות. קודם כל, הערבים לא מעוניינים לחיות כמונו", אומר בכר. "מה שמעניין אותם זה לא הכסף, אלא האדמה. אם מדינת ישראל חושבת שהיא יכולה לפתור את הבעיה עם ערביי עזה בכסף וביחס טוב כלפיהם - היא טועה מהשורש". הוא מוסיף שזו חשיבה מערבית, שאינה קשורה כלל למזרח התיכון. "הפתרון היחיד הוא פשוט: אם הם רוצים לקחת לך את האדמה - קח להם את האדמה עד לים התיכון, כך שהגבול שלנו יעבור בים. תוציא אותם לתוך מדינות ריבוניות, ותייצר מצב שהגבול של מדינת ישראל יהיה רק עם ארבע מדינות ריבוניות: מצרים, לבנון, סוריה וירדן. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו לא יכולים שהם ישבו בתוכנו - לא בעזה ולא ביהודה ושומרון.

"גם כשאני רואה את הילדים הרעבים בעזה, אני יודע שאלו אותם חבר'ה שחילקו ממתקים ב-7 באוקטובר כשטבחו בנו. אלו אותם ילדים שראיתי אותם בסרטונים בועטים בגופות חיילינו החטופים. אז אין לי חמלה אליהם בכלל, היא נעלמה לגמרי.

"כשאיתני הטבע משמידים אותך - צונאמי, שלג או שריפה - בדרך כלל האדם הקטן מתקפל מולם", מציין בכר. "אבל כשבן אדם משמיד אותך - זו לא גזירה, זו בחירה. אתה יכול לבחור להישחט על ידו, ואתה יכול לבחור להרוג אותו. שתי הבחירות בידך, ואם אתה מבין את זה - אז תהיה מפוכח. אל תגיד לאחר מעשה 'לא ידעתי'".

דנה בכר הי"ד בעבודתה כמטפלת תינוקות בקיבוץ בארי

דנה בכר הי"ד עם אחד התינוקות בקיבוץ

אנחנו מציינים השבוע 20 שנה לפינוי גוש קטיף. תמכת בתוכנית ההתנתקות?

"ברור. לא יכולתי לראות את המתנחלים שיושבים שם נרצחים חדשות לבקרים. אגב, גם היום אני נגד להחזיר את גוש קטיף במתכונת שהייתה, כמובלעת בתוך המון ערבי. אני מאמין שלשבת בתוכם זה הכי גרוע. הסטטוס חייב להיות חד-משמעי: כן-לא, שחור-לבן. או שאנחנו שם - או שאנחנו לא שם. שלא יהיה מצב שאנחנו מקיימים בתוך עזה, בין ח'אן יונס לרפיח, כמה יישובים יהודיים בודדים.

"אחרי הטבח הבנתי שרק אחד יישאר פה: או אנחנו - או הם. כדאי שזה יהיה אנחנו, אבל אם החלטנו שלא - אז בואו נישיר מבט ונגיד את זה, ולא נסתתר מאחורי גיבוב סיסמאות. צריך להבין שכשהערבים התפרצו עלינו בשבעה באוקטובר זה לא קרה משום מקום", בכר מוסיף. "במשך 20 שנה ישראל האכילה וגידלה את המפלצת הזאת, ולא הגיבה לשום דבר. הקסאמים בבארי התחילו ב-2001, זה לא התחיל אתמול. אוזלת היד שלנו הביאה לבסוף את השבעה באוקטובר".

כרמל בכר הי"ד

"שם הלב והחיים שלי"

פרסמת לאחרונה אזהרות על מה שעלול להתרחש ביהודה ושומרון, ואמרת שהטבח הבא הוא עניין של זמן. תוכל לפרט על כך?

"אני טוען שהערבים בעזה, ביהודה ובשומרון הם כולם אותם ערבים, והכפרים יטא ודאהריה שבדרום הר חברון הם בדיוק כמו הכפרים בעזה. ברור לי גם שמתחת לבתי החולים בג'נין יש מנהרות, בדיוק כפי שיש מתחת לבית החולים שיפא ובמקומות נוספים ברצועה. למה זה כל כך ברור לי? כי זו שיטה", זועק בכר. "ואם יש שם מנהרות, אז יש שם גם כלובים שמחכים לטבח הבא, כדי לכלוא אותי ואותך בפנים. אני יודע את זה, וגם הצבא יודע את זה. כולם יודעים את זה. עכשיו המבחן האם אנחנו מבליגים ואומרים לעצמנו 'הם לא יעשו כלום', או שאנחנו בוחרים לטפל בכך. אני בוחר להשמיע את הקול שלי עכשיו, לפני שיהיו לנו חטופים גם ביהודה ושומרון.

"אני חושב שהבעיה הכי קשה היא אצלנו בראש. אנחנו אוהבים להשתמש הרבה בסיסמה 'הניצחון המוחלט'. אבל אם תשאלי את האנשים מה פירוש הניצחון המוחלט, אף אחד לא ייתן לך תשובה ברורה. אנחנו לא מסוגלים לנצח, להרוג את האויב שלנו ולראות אותו מושמד. אנחנו אפילו לא יכולים לראות את האויב רעב. אני רואה מה קורה כרגע בתקשורת, וזאת פשוט שערורייה. ישראל היום בבעיה קיומית שאיננה מאיראן, אלא מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. הבעיה היא קיומית בעיקר בגלל שאנחנו טומנים את הראש בחול ומתכחשים לה, והשבעה לאוקטובר הבא נמצא מעבר לסיבוב".

מצבות הקברים של דנה וכרמל בכר הי"ד

אז מה לדעתך צריך לעשות, כדי למנוע את הטבח הבא?

"בעיניי קוראים לזה כיבוש וסיפוח. לכבוש את עזה ולהוציא את הערבים משם למצרים ולמדינות ריבוניות אחרות. בשטח הריק אפשר להקים יישובים וחקלאות. מבחינתי, אני רוצה לעבד את שדות תפוחי האדמה של בארי עד הגלים של חוף הים בעזה. צריך להבין, שאם לא נהיה שם דיננו להישחט. אין מצב ביניים".

חזרת לבארי לאחר הטבח?

"ביומיים הראשונים לאחר הטבח, אמרתי לכולם שאני לא אחזור לבארי כל עוד היא גובלת בערביי עזה. יומיים הספיקו לי להבין שאני בוודאות אחזור", משתף בכר. הוא מספר שבטיולים שערך בעבר בעולם, הוא ראה חקלאים שהשדות שלהם נפרסו למרגלות הר געש. גם לאחר שהר הגעש התפרץ והשמיד כליל את השדות, החקלאי תמיד שב לאחר ההתפרצות ועיבד את הקרקע מחדש.

"כששכבתי בבית החולים, שאלתי את עצמי: 'אבידע, מי אתה?'. התשובה שעניתי לעצמי היא שבסוף אני חקלאי, כזה ששותה קפה שחור בלי סוכר. זה מי שאני. ולכן אני חוזר למרגלות הר הגעש שנקרא עזה, כדי להקים את הבית שלי מחדש. שם הלב והחיים שלי".

בכר מסביר שזו הסיבה שהוא מצא את עצמו שב לבארי יחד עם בתו הדר, שבועיים בלבד לאחר הטבח. הוא משתף שמי שבעיקר גרמה לו לחזור זו הדר, ששרדה יחד איתו את הטבח בממ"ד. "בבית החולים היא אמרה לי: 'אבא, אנחנו חוזרים הביתה, כן?'. אמרתי לה: 'בואי ניסע', ונסענו". כיום בכר ובתו מתגוררים בקרווילה בשיכון הזמני של מפוני בארי, השוכן בחצרים. הקיבוץ, שעבר הרס בהיקף בלתי נתפס בטבח, נמצא כעת בשלבי שיקום. בכר מציין, שייקח כשנה וחצי עד שביתם ייבנה מחדש וכשנתיים עד שמוסדות החינוך והציבור בקיבוץ ישוקמו והוא יוכל לאכלס שוב את המשפחות.

"חצרים זה הבית הזמני שלי", חשוב לו להדגיש. "הבית שלי נמצא בבארי, ואני לא מתכוון רק לארבעת הקירות בהן גרתי. זו הטריטוריה, והוואדיות שרצתי בהם כילד ורכבתי בהם על סוסים. בסיטואציה שאני נמצא בה היום, אני יכול להבין את הכאב של האנשים שנולדו בגוש קטיף. עבורם גוש קטיף הוא הבית, ואני לא בטוח שעד היום הם מרגישים בבית במקום אליו פונו. בית הוא הרבה יותר מבטון, זה האזור בו גדלת".

אבידע בכר

לבחור במה להתמקד

מה התובנות שלך מהאסון הנורא שעברת?

"תובנה אחת היא שלא לדחות שום דבר למועד מאוחר יותר", אומר בכר, ומסייג: "אני לא מתכוון כאן למשימות בעבודה, דווקא שם לפעמים צריך לדחות. אני מתכוון לחיים הפרטיים, עם המשפחה. אם הבן שלך מתקשר אליך באמצע ישיבת עבודה ומבקש שתיקח אותו לבריכה, תגיד לכולם שאתה צריך ללכת ותיקח אותו לבריכה. היום הבנתי שכשאדם איננו לא בוכים עליו, אלא על הזמן הלא מנוצל שהיה יכול להיות לנו איתו. צריך ללמוד לנצל את הזמן עם המשפחה.

"עוד דבר שלמדתי הוא ששום דבר בחיים לא מובן מאליו", בכר משתף בתובנה נוספת ובסיפור המרגש שמאחוריה. הוא מספר שביום ראשון, מיד לאחר הטבח, הוא מצא את עצמו מאושפז בבית החולים איכילוב במחלקת כלי דם, כשהוא חולק חדר עם הרב אליהו דחבש, רב חרדי ממוצא תימני. הרב דחבש נפגע ברגליו מטיל שנורה לביתו שבנתיבות. בנו, שנפצע אף הוא, היה מאושפז במחלקת ילדים, המחלקה בה אושפזה הדר, בתו של בכר.

"בכל פעם שהאחיות היו מורידות את התחבושות מרגליו הפצועות של דחבש, ראיתי אותו בוכה, צורח מכאבים ומודה לאלוקים. שאלתי אותו: 'איך אתה מודה לאלוקים? תראה מה קרה לנו בשבעה לאוקטובר'. והוא ענה לי: 'כשאני מודה לו, זה מקל עליי'. עם הזמן הבנתי שדחבש מקיים כאן שיטה. הבנתי שכשאדם מודה, הוא בוחר לשים את הפוקוס על חצי הכוס המלאה".

בכר בחר לאמץ את השיטה, ולקראת סוף הריאיון הוא מפרט בגעגוע רשימה של דברים עליהם הוא מודה. החל מבנו כרמל, שנרצח בטבח: "בבית החולים ראיתי ילדים שמתמודדים עם מחלות קשות ולא מגיעים לגיל שאליו הגיע. היה לי בן מדהים, אני מודה על 15 השנים שהיו לי איתו".

בכר מוסיף ומודה גם על דנה אשתו ועל הזוגיות של 32 שנה שהייתה להם. "יש אנשים, שלצערנו איבדו את האישה כמה ימים אחרי החתונה באירוע טרגי. קיבלתי את הכי טוב בעולם למשך עשרות שנים. אני יכול רק להודות על כל השנים שהיו לי איתה. אני יודע שהיא איחלה לי חיים טובים, ואני מקיים את הצוואה שלה. אני אעשה שהם יהיו הכי טובים והכי משמעותיים בעולם".