20 שנה להתנתקות: "הם אמרו לי 'את מתבלבלת, פה זה לא גוש קטיף, פה לא יפלו קסאמים'"

כשצורית ואסף ירחי עברו לגור בנצרים, היישוב היהודי הקרוב ביותר לעיר עזה, הם ידעו שהם פונים למשימה התיישבותית ושמאחוריהם יש גיבוי מלא. אריאל שרון היה אז שר השיכון, והוא הביע תמיכה מוחלטת בהתיישבות היהודית בחבל עזה.  

"כשהגענו לנצרים היו בה ארבע משפחות וכן בחורים, חבר'ה מגרעינים של תנועות נוער וחיילים. בתחילה נעשו ניסיונות להקים במקום קיבוץ דתי, אך הם לא צלחו, והמשפחות בקיבוץ התחלפו בתדירות גבוהה. לכן ראינו שליחות מיוחדת להגיע דווקא לנצרים, למרות שמלכתחילה פחות התאים לנו לגור בקיבוץ. שנה לאחר הגעתנו הוחלט לרדת מרעיון הקיבוץ ולהקים במקום יישוב, וברוך ה' הקהילה הקטנה בנצרים הלכה וגדלה".

צורית ואסף ירחי יחד עם חלק מילדיהם בנצרים

מובלעת יהודית

"נצרים היה יישוב יפהפה, מוקף בדיונות של חול. כמעט מכל מקום ביישוב ראו את הים, הוא ממש ישב על חוף הים", ירחי נזכרת בערגה. "הכינוי 'מסדרון נצרים', שמוזכר היום רבות בהקשר למלחמה, מתייחס לציר שמחבר בין קיבוץ נחל עוז לחוף הים של נצרים. אך בכל הטוב הזה, הייתה ההתמודדות הלא פשוטה הייתה עם השכנים שלנו – תושבי העיר עזה".

מה היו המשמעויות של הקמת יישוב חדש?

"הקמנו את הגן הראשון עם 12 ילדים, ולאט לאט התקדמנו. בנינו את הבתים שלנו ואת בית הכנסת, וכשהילדים גדלו הקמנו גם בית ספר. בנוסף, היינו חדורי מטרה להביא כמה שיותר משפחות לגור במקום. ברוך ה' היישוב התפתח יפה, למרות אתגרים ביטחוניים מאוד קשים שליוו את החיים במקום".

צורית ובנה ביום הולדתו בגן נצרים

ספרי על האתגרים הביטחוניים הללו.

"בשנים הראשונות של היישוב המצב היה יותר טוב, ונסענו דרך מחנות הפליטים שהקיפו את העיר עזה. כשרבין עלה לשלטון חל שינוי דרמטי. במסגרת הסכמי אוסלו הוא הוביל מהלך שנקרא 'עזה ויריחו תחילה', מהלך שכלל את יציאת צה"ל מהעיר עזה ומיריחו. מאותו רגע הצבא היה אמור להתמקד בהגנה על היישובים הישראליים, מבלי לשלוט על שאר שטחי הרצועה".

בעוד רוב יישובי גוש קטיף היו סמוכים זה לזה, נצרים הייתה ממוקמת כיישוב בודד בצפון הרצועה. "ברגע שצה"ל יצא מהעיר עזה, הפכנו למובלעת יהודית בתוך הכפרים הערביים מסביב, וכבר לא יכולנו לנסוע לשאר יישובי הגוש דרך רצועת עזה. כביש הגישה היחיד היה מסדרון נצרים, שממנו יצאנו לקיבוץ נחל עוז.

"הערבים עשו הכל כדי למרר את חיינו בנסיעה במסדרון הזה, ובגלל שצה"ל לא שלט במרחב אי אפשר היה לטפל בכך", נזכרת ירחי. "זה התחיל באבנים, המשיך לבקבוקי תבערה והידרדר לירי חי. אחרי כמה אירועי ירי ופיגועים קשים, צה"ל החליט שניסע לנצרים וממנה רק בליווי צבאי. זה אמנם הגביר את תחושת המוגנות אך הכביד על זרימת החיים, כי מכאן ואילך כל יציאה מהיישוב, ולו הקטנה ביותר, דרשה תיאום מול הצבא ועמידה קפדנית בלוח הזמנים".

משלוח מנות לחיילים בישוב נצרים

בליווי צבאי במסדרון נצרים

"כולם בשביל כולם"

בחסדי שמיים, ובזכות ההגנה המיטבית של הצבא, הניסיונות של המחבלים לפגוע בתושבים, הן בכביש והן בחדירה ליישוב, נחלו כישלונות רבים. בשל כך, מספרת ירחי, הם עברו לטקטיקה חדשה: "פתאום החלו לנחות פצצות מרגמה ביישוב. זה היה דבר חדש שלא הכרנו. לא הייתה כיפת ברזל ואפילו לא אזעקת צבע אדום, פשוט נשמעה שריקה והפצמ"ר נפל ביישוב. מעט לפני כן, החלטנו להקים את צוות החירום היישובי (צח"י)". ירחי מוסיפה שצוות צח"י, שכיום קיים כמעט בכל קהילה ובכל יישוב, התחיל מגוש קטיף.

"הייתי חברה בצח"י מיום הקמתו, ורכשתי ניסיון רב בהתמודדות עם אירועים קשים. הפעם הראשונה שנפל פצמ"ר בנצרים הייתה גם הפעם הראשונה שצח"י התחיל את תפקידו. תליתי כביסה בחצר, ופתאום נשמעה שריקה ולאחריה פיצוץ אדיר. בעוד השכנות שלי מיהרו להכניס את ילדיהן הביתה ולהרגיע אותם, הייתי מוכרחה מתוקף תפקידי למהר לזירה ולהגיש סיוע. ביררתי היכן נפל הפצמ"ר וניגשתי לבית. הוצאנו את בני המשפחה, בדקנו את מצבם והרגענו אותם. הכוונו את כוחות הביטחון למקום, ודאגנו לעדכן את התושבים במה שקרה ובמשמעויות. בנוסף, בגלל שהבית נפגע באופן דרסטי, פנינו לאתר מקום חלופי למשפחה. כך פעלנו במגוון אירועים, כמו אירוע חבלני על הכביש שגרם לאם לילדים להיתקע ולא להספיק להגיע אליהם בזמן. דאגנו להוציא אותם מהגנים ולתת להם ארוחת צהריים. יצרנו מעטפת קהילתית בה כולם בשביל כולם".

בחמ"ל נצרים

את מתארת אורח חיים לא פשוט. מה החזיק אתכם שם למרות האתגר והסיכון?

"ידענו שבמגורים שלנו אנחנו מהווים חומת ביטחון עבור כל היישובים מסביב, אותם יישובים שנקראים כיום 'עוטף עזה'. הנוכחות של הצבא בחבל עזה הייתה רק בזכות מגורינו במקום. היה לנו ברור מה צפוי לערים כמו שדרות, אשקלון ואופקים אם צה"ל ייצא מעזה ולא יפעל לסיכול התארגנויות הטרור.

"מלבד הסיבה הביטחונית, הייתה כמובן גם הסיבה התורנית וההיסטורית. חבל עזה הוא חלק מגבולות ארץ ישראל בתנ"ך, ויהודים חיו בו כמעט לאורך כל הדורות. רבי ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט 'י-ה ריבון עולם' שנהוג לשיר אותו בליל שבת, היה רבה של העיר לפני כ-400 שנה ואף נקבר בה. בעיר עזה עצמה יש בית כנסת עתיק מימי בית שני, לפני כ-2,000 שנה, ובו יש פסיפס עם ארבעת המינים, נבל והכיתוב 'דוד מלך ישראל'".

משפחת ירחי בנצרים

בית הכנסת בנצרים

בית הכנסת בנצרים

להקים יישוב מאפס

כשהתקבלה ההחלטה על תוכנית ההתנתקות, תושבי הגוש היו המומים. "לא האמנו שזה קורה. עד אז, במשך כל שנותינו במקום, הרגשנו שאנחנו שליחים של מדינת ישראל ופועלים מטעמה. משרדי הממשלה עזרו לנו ליישב את גוש קטיף. השליחות הזו הייתה שליחות של שנים רבות. היו גם יישובים שהיו קיימים שלושים שנה, והתגוררו בהם שלושה דורות – סבים, בנים ונכדים. מהר מאוד החלטנו לצאת למאבק, ולעשות כל מה שניתן במסגרת החוק נגד ההתנתקות".

ברית מילה לבנה בנצרים

במסגרת המאבק נערכו הפגנות ענק. באחת מהן, שכונתה 'השרשרת הישראלית', השתתפו כ-140 אלף איש שיצרו שרשרת אנושית מגוש קטיף ועד לכותל המערבי. ירחי מתארת הפגנה נוספת, בה עמדו במשך שלושה ימים, בגשם השוטף, מול משרדי הממשלה. היא גם מספרת שבין היתר הם פנו באופן אישי לחברי כנסת, ועמלו לשכנע אותם כדי שיצביעו נגד התוכנית.

"כשזמן ביצוע התוכנית התקרב וראינו שאין שינוי, החלטנו שלא נשתף פעולה, לא לצאת מיוזמתנו לפני הזמן המיועד ולא לחפש מגורים חלופיים. היה לנו ברור שנישאר בנצרים עד הרגע האחרון".

בראיון לתקשורת לפני הגירוש

את היום בו הוצאו מבתיהם, מתארת ירחי כיום קשה במיוחד. "בעלי אמר קינות, ישבנו על הרצפה ובכינו. הרגשנו שאנחנו בוכים לא רק על הבית הפרטי שלנו, אלא על הטעות האיומה שמדינת ישראל עושה ועל חבל הארץ הפורח שנהרס. ישיבות, בתי כנסת, בתי ספר וגני ילדים - כל זה נגדע באמצע, כשאנחנו בטוחים שהמהלך הזה מסוכן ולא טוב למדינת ישראל. בכינו גם על אנשי עוטף עזה וההשפעה שתהיה לדבר הזה עליהם. לא היה לנו ספק בכך שיהיו להתנתקות השלכות לגביהם".

משפחות היישוב נצרים הועברו לקרוונים זמניים בעיר אריאל שבשומרון, ונתבקשו למצוא לעצמם מקום חלופי תוך חודש וחצי. ירחי מספרת כי בהחלטה משותפת פנו מרבית המשפחות להקים יישוב חדש בעוטף עזה בשם 'בני נצרים'. היישוב, היא מסבירה, הוקם מאפס, במקום בו היו דיונות חול בלבד, ואפילו כביש גישה לא היה קיים. "קיבלנו הקצאה של שטח סמוך לגבול מצרים. המועצה האזורית אשכול סייעה לנו בהקמה, ומהמדינה קיבלנו 'קרווילות' - מעין קרוונים משופצים בהם נוכל להתגורר, כי כאמור המקום היה שומם".

אסף ירחי בחממות של בני נצרים, הישוב שהקימו

"ראויים לכל שבח"

עם המעבר לבני נצרים, קיבלה ירחי הזמנה מפתיעה. היא התבקשה להעביר סבב הרצאות ביישובי עוטף עזה, מניסיונה רב השנים בצוות צח"י בנצרים. "מה שקרה הוא שהיישובים בעוטף עזה הפכו לאחר ההתנתקות להיות יישובים סמוכי גדר, והתבקשו על ידי המדינה להקים צוותי חירום יישוביים. הם פנו אלינו שנלמד אותם על כך מהניסיון שצברנו".

במועצה האזורית אשכול היו אז 29 יישובים וקיבוצים, וירחי מספרת שהיא עברה בכולם. "היישוב הראשון שהייתי בו היה קיבוץ נירים. בניתי מצגת, ובאתי אמרתי להם: 'עכשיו אני אלמד אתכם מה עושים כשנופל קסאם ביישוב'. הם אמרו לי: 'את מתבלבלת, פה זה לא גוש קטיף, פה לא יפלו קסאמים'. ביקשתי מהם: 'אז דמיינו את התרחיש, רק לצורך הלימוד'. המשכתי כך לעבור בבארי, בניר עוז וביתר היישובים, ולהסביר להם על התנהלות צוות חירום יישובי במקרה של מציאות ביטחונית קשה. לצערנו, לא הייתי צריכה להמתין הרבה זמן, עד שהם התחילו ליישם את מה שלימדתי אותם. זמן קצר לאחר מכן, החל ירי הקסאמים על יישובי העוטף, וצה"ל יצא למבצע עופרת יצוקה".

כמעט 20 שנים קדימה, בטבח בשמחת תורה, עם הישמע האזעקות הראשונות, מיהרה ירחי לחמ"ל היישוב בני נצרים, כחברת צוות צח"י. מתוך החמ"ל ומעדכוני הווצאפ הבלתי פוסקים היא קלטה את תמונת המצב המבהילה. שלושה ימים לאחר מכן, בעודה בחמ"ל, היא כתבה הודעה מרגשת לעיתונאית סיוון רהב מאיר. בהודעה היא תיארה את הגבורה של תושבי העוטף במהלך השנים.

תושבי הקיבוצים והיישובים בעוטף תמכו בתוכנית ההתנתקות, ואף קראו לכם באופן אישי לעזוב את גוש קטיף. אין בליבך קפידה עליהם?

"לא. כשאנחנו, כקהילה דתית, בחרנו להתיישב בארץ ישראל מתוך מסירות נפש, אז יש לנו את התורה, את האמונה וליווי של רבנים שמתווים לנו את הדרך. כל אלה הופכים את המשימה ליותר קלה, ומבחינתנו זאת עבודת השם שלנו.

"אנשי הקיבוצים אינם שומרי תורה ומצוות, ומסירות הנפש שלהם להתיישבות והמוכנות לשאת על גבם את העול של מדינת ישראל - זה דבר שראוי לכל שבח. הרי אין להם רבנים שיחזקו אותם או את המושג של מצוות יישוב ארץ ישראל. הם לא מדברים בכלל בשפה הזאת. ובכל זאת הם נשארו כאן, מתוך ציונות ומתוך מסירות למדינת ישראל. אני רואה היום, איך אחרי שחדרו לקיבוץ שלהם, ואחרי שהם ראו בעיניהם איך הנורא מכול קרה, למרות הכל הם לא מחפשים את הנוחות שלהם. הם רוצים לחזור הביתה, ורוצים להמשיך וליישב את ארץ ישראל. זה ממש מרשים בעיניי".

שני בניה של צורית כילדים בנצרים, וכחיילים ברצועת עזה

במלחמת חרבות ברזל השתתפו חלק גדול מילדיה וחתניה של ירחי, ואחד מהם אף נפצע במהלך הלחימה. באופן מפתיע, בזמן המלחמה הגיע לידם פריט מעניין. "אחרי שפונינו מנצרים, קיבלנו מספר ימים לחזור ולארוז את תכולת הבית. בנצרים היה לכל המשפחות שילוט אחיד מעץ ועליו חרוט שם המשפחה. המשפחות רבות לקחו את השלט איתם, ותלו אותו בהמשך בבתיהן החדשים. אנחנו שכחנו את השלט בנצרים, ותחושת הפספוס ליוותה אותי לאורך השנים.

שלט משפחת ירחי על גבי פרגולה בפאתי העיר עזה

צורית עם שלט הבית שהושב להם אחרי 20 שנה

"כמה חודשים לתוך המלחמה, קיבלתי תמונה בווטסאפ מחייל מילואים מהיישוב. הצוות שלו נשלח למשימה בבית של מחבל, בשכונה בפאתי העיר עזה, ומעל הפרגולה שבחצר הבית, הוא הבחין בשלט בעברית - השלט שלנו. ייתכן שיושבי הבית תלו אותו כדי שיתנוסס מעל ביתם לאות ניצחון. השלט נמסר לבננו, שמשרת במילואים בעזה, וחזר אלינו. אנחנו מקווים שיום אחד הוא גם יוכל לחזור לנצרים".