"במשך כל החג שמרנו בסוד את הידיעה על נפילתו של אלישיב"

ליל חג ראשון של סוכות. האור בסוכת משפחת וידר טרם כבה, ובני המשפחה התארגנו לשינה בסוכה בפעם הראשונה בחג זה. דפיקות נשמעו בדלת, ושלושת הקצינים שניצבו מאחוריה הבהירו למוטי וידר שהנורא מכל קרה.

בכי בלב והלל בפה

"התברכנו בעשרה ילדים ברוך ה'. כולם, כולל שתי הבנות הנשואות, היו איתנו בחג ראשון, למעט שני בניי שבצבא", מספר וידר. "את הבשורה הכואבת על נפילתו בגבורה בלבנון של בני אלישיב איתן קיבלנו כולם יחד, מלבד הבן הנוסף שכאמור היה מגויס". הוא מוסיף שליל החג היה לא פשוט עבורם כלל. למרות הכל, עם עלות השחר יצאו הוא ובניו לתפילת ותיקין של יום טוב, לברכת "שהחיינו" על ארבעת המינים ולאמירת הלל. את הבשורה הקשה הם נצרו בליבם ולא סיפרו לאיש עד צאת החג.

אלישיב איתן וידר הי"ד

מאיפה הכוחות לא לשתף אף אחד בידיעה כל כך קשה?

"במהלך השבעה, העלו אותי לשידור בגלי צה"ל. השדרן שאל אותי שאלה דומה, ועלו לי מחשבות בעניין. ההלכה אומרת שבחג אין אבלות בפרהסיה, אלא יש רק אבלות שבצנעה. כלומר, לא נוהגים אבלות באופן מוחצן, כמו ישיבה על כסאות נמוכים. חשבתי בליבי שזה כל כך מדויק. בבית בכינו, אך בבית הכנסת הבכי היה רק בתוך הלב. הציבור כולו היה ב'זמן שמחתנו'. זה מה שההלכה דורשת, וזה מה שנכון לעשות, למרות שזה לא קל בכלל".

עבור וידר, אין זו הפעם הראשונה בה פגש את השכול. אביו, חיים וידר הי"ד, נפל במלחמת יום הכיפורים, כאשר מוטי עצמו היה תינוק בן חודשיים. "אבא שלי וחבריו היו בסיטואציה שמזכירה את התצפיתניות מהטבח בשמחת תורה. הם שירתו במילואים עוד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ומהמעוזים בהם שהו, על גבול מצרים, הם ראו סימנים המבשרים באופן חד-משמעי על היערכות למלחמה מהצד המצרי. הם דיווחו על כך לממונים עליהם, אבל נענו בזלזול וגיחוך, והסוף ידוע.

"כשאבי נפל, אמא שלי הייתה עדיין בחופשת לידה, הרי הייתי רק בן חודשיים. מעליי היו שלושה אחים, שהגדול שבהם היה בכיתה א'. אמא שלי מאוד השתדלה שאנחנו נגדל כמו משפחה רגילה, בלי הנחות ובלי הטבות". וידר מספר שלאימו היה חשוב שהבית יהיה שמח, ולכן לא מעט שמחות משפחתיות, כמו שבע ברכות לבני דודים, נערכו דווקא בביתם, בניצוחה של אימו.

"השמחה תגדל אפילו יותר"

חודש וחצי לאחר נפילת אלישיב הי"ד, היו צפויות להתקיים שתי שמחות בבית משפחת וידר: בר מצווה לאחד הבנים, ושבועיים לאחר מכן חתונה לבן נוסף. "המודיעים באו עם רשימה של תשעת האחים של אלישיב, כדי לוודא שכולם קיבלו את הבשורה. ברגע שסיימו לעבור על הרשימה, אמרתי ליהונתן החתן וליהודה חתן בר המצווה: 'בעזרת ה', השמחות שלכם יהיו בזמן, כמתוכנן. אנחנו נדאג שהשמחה בהן תהיה אפילו גדולה יותר'. הרגשתי שהמשפט הזה, שיצא מפי מיד לאחר קבלת הבשורה, הוא משפט שקיבלתי מאימי".

באילו תחנות בחיים החוסר של אביך פגש אותך?

"בלא מעט סיטואציות. זכורים לי במיוחד ערבי הלימוד המשותף לאבות ובנים, שנערכו בבית הספר מדי פעם. לא היה לי אבא וגם הסבים שלי כבר נפטרו, ולערבי הלימוד הגעתי בליווי דוד. אני זוכר שמאוד לא אהבתי את הערבים הללו, שהחוסר באבא הורגש בהם באופן מובהק".

וידר משתף, שהחוסר בא ליד ביטוי גם בלימודיו האקדמאיים. במקצועו הוא מהנדס תעשייה וניהול, ובמהלך לימודי התואר הראשון והשני הוא נתקל לעיתים באתגרים לימודיים. "שאלתי את החברים סביבי איך הם מסתדרים. חבר אחד ענה שאימו מורה למתמטיקה ועוזרת לו אם צריך, וחבר נוסף הסביר שאביו פרופסור לפיזיקה. באותו רגע נזכרתי שגם אבא שלי היה יכול לעזור לי – הוא היה חזק בתחום הריאלי, ובעת נפילתו היה בתהליך כתיבת דוקטורט בכימיה פיזיקלית. זה עוד רגע שהחוסר הלם בי".

מוטי אמנם לא זכה להכיר את אביו, אך מהסיפורים ששמע עולה דמות של אדם נעים הליכות וטוב לב שהזדרז לסייע היכן שיכל. "הוא מאוד מזכיר את אלישיב שלנו בתכונות הללו. ובכלל, היה קשר מיוחד בין התאריכים של אלישיב ואבי. ברית המילה של אלישיב הייתה למחרת האזכרה של אבי הי"ד. באופן דומה, גם קריאת התורה בשבת בר המצווה של אלישיב יצאה ביום האזכרה. באותה שבת אלישיב קרא בתורה את פרשת האזינו, ובה הפסוק: 'הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו'".

מימין - הסב חיים צבי לוי וידר הי"ד. משמאל - הבן אלישיב איתן וידר

ספר על אלישיב הי"ד.

"אלישיב היה בחור חברותי ומלא בענווה, שלא מחזיק מעצמו יותר מדי", אומר וידר. "על הרבה מהדברים המיוחדים שעשה שמענו רק לאחר נפילתו. התכונה שבלטה אצלו במיוחד הייתה היכולת לשאת בתוכו הפכים ושילובים. הוא מאוד אהב חברה, סנפלינג וטיולי שטח, אבל מצד שני חיפש כל הזמן עומק ורוח. בפנקסים שלו הוא הרבה לכתוב, לברר ולדייק לעצמו כל מיני נושאים שהעסיקו אותו".

לתפוס פינה ולהתפלל

אלישיב שירת בסיירת גולני. וידר מספר, שלאחר נפילת בנו הגיעו לקברו חלק מצוות ההדרכה של קורס העוסק בהכוונת מסוקי תקיפה וירי ארטילריה מרחוק. הקורס מיועד לקצינים בדרגת מ"פ, אלו שנותנים את ההוראות, אך בנוסף אליהם לכל מ"פ יש חייל שמגבה אותו במידת הצורך, ועובר גם הוא את הקורס. "המ"פ של הפלוגה של אלישיב היה טיפוס עם טמפרמנט חם ונוכחות. הוא ביקש שדווקא אלישיב, עם המזג השקט שלו ועם המקצועיות, יהיה זה שיתלווה אליו לגיבוי".

אנשי צוות הקורס סיפרו שבאחד השיעורים הם העבירו לחיילים שיעור פרונטלי, ובסופו עלו לתרגול בגג המבנה. לפני התרגיל, המדריכים חילקו דף עזר שמסכם את ההוראות שנלמדו, אך אלישיב סירב לקחת את הדף. המדריכים התפלאו, ושאלו אותו כיצד הוא מתכוון להשתתף בתרגיל ללא שינון מקדים, ואלישיב ענה להם בפשטות: "אני לא צריך את הדף, אני יודע מה צריך לעשות". צוות ההדרכה בחן אותו, וגילה שאלישיב שולט בסדר הפעולות, למרות שלמד הכל לראשונה זה עתה בשיעור. "זה כל כך אופייני לו", מסביר וידר. "הרי בזמן אמת, אתה לא יכול לשלוף את הדף ולבדוק איך לכוון את מסוק התקיפה. אלישיב הקשיב היטב תוך כדי ההסברים, כדי שיידע איך לפעול אם יצטרך".

אלישיב בחתונת אחותו. קרדיט: אלרועי וורצמן

דבר נוסף שגילו בני המשפחה, וגם זה רק לאחר נפילתו, הוא שאלישיב הצטיין באותו קורס וקיבל ציון של 99.75 במבחן המסכם. תעודת ההצטיינות נמצאה טמונה בין הבגדים בארון שלו. "הוא לא שיתף אותנו שהוא הצטיין. כשסיפרו לנו על כך, נזכרתי שהוא זרק לי 'הצטיינתי, אבל זה שטויות, משהו קטן של סיום הקורס'". החיילים מצוות ההדרכה הראו לבני משפחתו של אלישיב תמונות מטקס הסיום. אלישיב נראה בירכתי התמונה כשהוא יושב, ותעודת ההצטיינות הפוכה ונסתרת מאחורי רגלו.

מקבל תעודת הצטיינות (ומסתיר אותה מאחורי רגלו). התמונה הגיעה להוריו לאחר מותו

"בשבעה הגיע חבר של אלישיב ובידו ענף של כותנה", נזכר וידר. "הוא סיפר שאלישיב ועוד שני חברים מהצוות שלו יצאו לחנוך צוות צעיר יותר מהסיירת, בשלב הניווטים. בתחילת המסלול הם עברו ליד שדה כותנה, ואלישיב התלהב ואמר לחברים שלו: 'אני חייב להביא ענף כותנה לאמא שלי, היא ממש תאהב את זה'. החברים ניסו להוריד אותו מהעניין ושאלו אותו: 'נראה לך שעכשיו תלך את כל המסע עם ענף כותנה ביד?' אבל אלישיב לא היה מוכן לוותר.

"העניין הוא שהענף המקורי לא הגיע ליעדו. בסוף המסלול המתין להם רכב של אחת האימהות. הם היו אמורים לנסוע לבית של החבר שאימו הותירה להם את רכבה, להתאושש מעט מהמסע שליוו, ולחזור לחבריהם לסיירת. החבר ביקש מאלישיב שלא יכניס את הענף לרכב כדי לא ללכלך אותו, והבטיח לדאוג לו לענף אחר". וידר מספר, שהחבר המארח לא בא ממשפחה שומרת תורה ומצוות. כשהאיר הבוקר, ראתה אימו של החבר שבנה והחבר הנוסף מקולחים ויושבים ליד השולחן לארוחת הבוקר, ואילו אלישיב עומד עטור תפילין ומתפלל. כאישה לא דתייה, זה ריגש אותה מאוד, והיא קראה לבנותיה שיבואו לחזות באלישיב מתפלל.

אלישיב בצבא

"בהרבה מהתמונות מתקופת הצבא של אלישיב, הוא נראה עם תפילין", וידר מוסיף. "יש נוהג בצבא, שבסופי מסעות ממתינים לחבר'ה כמה מההורים ועורכים עבורם 'פריסה' מפנקת. בדרך כלל הם גם מצלמים את החבר'ה למזכרת במהלך הפריסה. הצוות של אלישיב היה ברובו הגדול לא שומר תורה ומצוות, אך למרות זאת, בעוד כולם יושבים לאכול לאחר המסע המפרך, אלישיב הקפיד לתפוס פינה, להניח תפילין ולהתפלל".

לסיום, וידר משתף שבצאת חג הסוכות, בו נפל בנו בלבנון, התבקשו בני המשפחה לבחור תמונה שתשותף בהודעה הרשמית בכלי התקשורת. התמונה שנבחרה הייתה של אלישיב עטור בתפילין עומד לצד רב מהישיבה. "זו תמונה שצולמה בעזה. הרב הינו סמח"ט במילואים, ופגש את אלישיב בזמן שהתפלל שחרית. שלחנו את התמונה הזו, אך לאחר מחשבה קצרה, ביקשנו להחליף אותה. אמנם זו תמונה יפה, אך ידענו שאלישיב בצניעותו לא היה שמח בה. הוא לא אהב להחצין מצוות, ולא הניח תפילין בשביל התמונה. העדפנו שתתפרסם תמונה אחרת שלו, והיה לנו ברור שלו היינו שואלים אותו, היה מעדיף כך".

אלישיב בילדותו

אלישיב בהנחת תפילין בכותל

אלישיב נפל בי"ד בתשרי, בדיוק 22 שנה לאחר יום ברית המילה שלו. וידר אומר כי רבנים שניחמו אותם ציינו בפניהם את דברי הבן איש חי, לפיהם ראוי לציין את יום הברית ולא את יום הלידה. כמו כן, הם הזכירו את תלמידי הגר"א אשר כתבו שהגר"א נפטר ביום ברית המילה שלו, וזוהי בחינת מאמר חז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים.