שווה סיפור: מע(א)ז יצא מתוק

לפעמים אנשים חושבים שבאמריקה אוכלים בכפית של זהב. אני כאן כדי להבהיר שלא, ממש לא. אבי גדל כל חייו כילד עני במשפחה של מהגרים. תמיד חלם להיות עשיר יום אחד, ובשביל כך היה מוכן ללכת עד הקצה וחזרה. כמעט לא היה דבר שיעצור או ימנע ממנו את החלום. הוא עשה כל שביכולתו כדי להתחבר לילדי העשירים, הוא שילם מחירים גבוהים, הרבה יותר מהתוצר המדומיין שחיכה לו, והיה מוכן לסבול את הכל – העיקר להתחכך בעושר, לנסוע ברכבי יוקרה, ליהנות במשחק במגרשי גולף יוקרתיים, לקבל יד שנייה את הבגדים של החבר, גם אם הם לא בדיוק במידה שלו...

ככל שהתבגר, הצורך הפך לדחוף יותר. הוא ניסה לשלוח יד בעסקים, והצליח פה ושם. עדיין לא ברמה של עשיר, אבל כן ברמה של חיים נוחים ואיכותיים יותר ממה שחי עד עתה. את אמא הוא הכיר בזמן הטוב יותר של עסקיו. אמא הגיעה מבית בורגני, לא עם כסף בשפע, אבל כן בשביל לחיות טוב ברמת חיים סבירה באמריקה. בכל מקרה – עוני היה אצלם מושג רחוק. השדכן היה אחד ממכריו הרבים של אבא, שהכיר את סבי. הם נישאו וחיו באושר.

אבא החליט שהוא רוצה לגור באחת השכונות היקרות ביותר של ניו יורק. אמא קצת נבהלה. היא הייתה מחושבת מאוד, והבינה שרק השכירות תעלה להם כמה משכורות יחד, אבל אבא היה החלטי: הוא רצה להיות חלק מהחלום האמריקאי, לא היה מוכן לוותר על זה, ואמא הלכה אחריו באש ובמים.

אמא, שהבינה את המצב, לקחה את עצמה בידיים ונכנסה לעולם התעסוקה. אבא לא כל כך רצה בכך. אצל רוב החברים שלו, האישה הייתה עסוקה בשופינג מבוקר עד ליל. מי חשב על עבודה בכלל? הוא רצה שאמא תהיה המלכה. גם אמא גדלה כך – סבתי מעולם לא יצאה לעבוד בחוץ. היא הייתה בבית, כלומר, בחוג מכרות וסיבובי שופינג קלים, ונוכחת בחיי ילדיה. אך אמא הבינה שכאן צריך להתנהל אחרת. בכישרון רב היא ניווטה את רצונה, והצליחה לגרום לכך שאבא יסכים.

כשנה אחר כך נולדתי אני. מאז הגיעו לעולם עוד ילדים, והפכנו למשפחה יפה. אם בתחילה אבא עוד החזיק יפה את עסקיו, עד מהרה העניינים לא עמדו בציפיות של תנאי החיים שהוא רצה. השכירות אכלה בכל פה, ורמת החיים הגבוהה לא הותירה דבר. נשארנו עם דירה יפה ומקרר ריק. דרך ארוכה וכואבת עברנו כולנו, כדי שרמת החיים תהיה פרופורציונלית לרמת ההכנסה שלנו. בימים האלה, המשכורת של אמא הייתה העוגן הכי חזק. אבא התעקש להמשיך לגור בשכונה. זה היה הדבר היחיד שנשאר לו מהחלום – לגור בשכונה של עשירים. היה לנו רכב ישן ויחיד בגראז' האחורי של הבית, בגדים ממוחזרים שאחת מנשות הקהילה ארגנה, ומקרר עם מינימום מצרכים. היינו עניים.

הפער הזה היה בעוכרי. חלמתי לעבור דירה לאזור אחר, סביבה שתהיה מותאמת לרמת החיים שלנו, שלא נתבלט בה בנוף כשונים, אלא נהיה שווים בין כולם. נאלצתי להתמודד עם המציאות, להרכין לה ראש. גם נמאס לי להיות החריגה בנוף הכיתתי, לשמוע כל היום את הבלי העולם ותענוגותיו, את המחירים היקרים שנזרקו כאילו מדובר בגרושים, הנסיעות, הטיולים. והכי מצחיק היה שהחברות לא באמת קלטו מה זה אומר שאין לנו כסף. מבחינתן, אם אין לחם – תאכלי עוגה. את מחוץ למעגל האקסקלוסיבי, אבל אין הבנה איך זה מתפרש במציאות היומיומית. השבע לא יבין את הרעב לעולם. מאז למדתי מה כסף יכול לעשות לאדם. תיעבתי אותו.

אז כפי שהבנתם, לא היו לי חיים קלים. היה הרבה מכאוב, ואני חיפשתי פשר לכל דבר. שאלתי, חקרתי הרבה, ופגשתי באנשים יקרים וטובים שהנחו לי דרך. אחת מהן הייתה המורה שלי בתיכון, שלב משמעותי מאוד בעיצוב החיים. היו לנו שיחות עומק רבות, כאשר אני שואלת שוב ושוב על המשמעות של החיים, ולמה לאלוקים יש דרכים שלא תמיד מובנות לנו. ובעיקר השאלה הידועה: למה צדיק ורע לו?

לא אכנס לכל תוכן השיחות הארוכות והעמוקות שהיו בינינו, כי מכל זה היה משפט אחד שחדר לתוך לבי, וצף מולי בכל פעם, מאז ולתמיד. היא הסבירה לי את "מעז יצא מתוק" – דווקא מהקושי יוצאים דברים טובים ומתוקים. לפעמים לא צריך להמתין הרבה כדי לראות זאת.

המשפט הזה ועוד אחרים היו העוגן בחיי. איתם הלכתי ובניתי את מה שאני היום. כאשר כל חברותי כבר התחילו לבנות בתים, הייתי די אדישה. היה ברור לי שאני לא הולכת להשתדך מהר כל כך. אחרי הכל, אין לנו כסף, ולא שום ברק מזהיר אחר. הייתי בחורה בנאלית, עם ראש טוב, שעבדה קשה כדי לחסוך כל סנט ללימוד בקולג' האמריקאי.

כמעט עשור לאחר מכן הכירו לי את אריק, בחור אמריקאי טיפוסי, עם הרבה ברק וגם... כסף. לא שזה עניין אותי, אבל האופי שלו כן כבש אותי. התארסנו, קבענו חתונה והתחלתי להרגיש בעננים. כל ההוצאות מסביב היו רבות. אריק רצה חתונה כיאה למעמדו ולמעמד משפחתו. השתדלנו להיענות למה שהיה אפשר. את הרוב שילמתי מכספי.

הימים חלפו מהר, וזמן החתונה התקרב. אני הרגשתי לא כל כך בנוח. עוד לא ידעתי להניח אצבע בדיוק על מה, אבל משהו בשידוך לא נראה לי לפתע. לא ידעתי מה בדיוק. משהו התחיל ליילל אצלי בלב. לא הרבה זמן נאלצתי לחיות עם זה. שבועיים לפני החתונה, הבחור הודיע שהוא לא מעוניין להתחתן. חד וחלק. היינו המומים.

לא עיכלתי. ניסיתי למצוא את הדקה של החסד כדי להיות עם עצמי באמת ולומר – שלום. זה היה, ונגמר. אבל הבחור לא נתן גם את זה. עד מהרה הבנתי שהוא מצפה שאנחנו נשלם את הוצאות הביטולים. זה שהוא ביטל – לא היה עילה מבחינתו לשאת בנטל. רציתי לשלם הכל בעצמי, לספוג את הנזק. העיקר שיהיה שקט, ונגמור עם זה ודי. אבל אבא שלי היה עיקש בעניין, פגוע מהצעד שהבחור עשה, והוא לא היה מוכן לוותר כך.

חיפשנו בורר. גם כאן גילינו את האופי הלא פשוט של הבחור. עד שמצאנו מישהו שיהיה מקובל גם על הצד שלו, כבר היינו על סף ייאוש. שמענו על הבורר הזה רבות, בעיקר על כושר השכנוע שלו. נפגשנו פגישה אחת. לדעתי היה ברור שזה מספיק, אבל כנראה שלצד השני זה לא היה כך... הגענו להסכם כלשהו, אחרי מספר פגישות, אך כשזה הגיע לשלב המעשה, הצד השני, קרי הבחור, לא מיהר לבצע את ההסכם. מכאן הייתה לנו אופציה של מלחמה ותביעה, ואולי גם היינו זוכים, אבל אז ביקשתי מאבא שלי, בתחנונים, שיעזוב אותו. אני אשלם את הכל. לא שווה לי כל ההתעסקות הזו. כבר הבנתי ממה ה' שמר עלי כל כך.

מי שהתפעל מאוד מהאצילות שלי ושל משפחתי, היה הבורר. הוא ראה את ההתנהלות של הצד השני, וגם הוא נשאר המום איך למרות הכל לא איבדנו צלם אנוש ומידות טובות. לא הרבה זמן אחרי, הוא התקשר אלינו והציע את יהודה, בחור ישראלי שהגיע לאמריקה אחרי שהסתבך בעניין כלכלי לאחר גירושים קשים.

אני הייתי בחורה אמריקאית, בת שלושים. המילים היחידות שלי בעברית היו "מן המקורות" בלבד. הוא היה גבר צעיר, בן 24, כמעט ילד עדיין, שידע בקושי להסתדר באנגלית, ודאי לא לנהל שיחה קולחת. לכאורה, פערים תרבותיים ומנטליים גדולים מאוד. לא כל בחור יסכים לקחת בחורה שגדולה ממנו בשש שנים. גם לא כל אמריקאית סטנדרטית תסכים לקבל בחור במצב כלכלי מסובך כל כך, גם אם אין להורים שלה כסף. אבל אצלי לכסף לא היה מקום של כבוד. החיים שלי לימדו אותי משהו אחר.

השדכן-בורר עשה עבודה מצוינת, ממש ראינו את פרי עמלו. כושר השכנוע שלו, שהביא לו את התהילה המקצועית, אפשר לו לעשות עוד כמה דילים על הדרך... יהודה השתכנע. לי לא היה מה להפסיד. יצאנו לדרך, כאשר כל אחד מאיתנו מנסה למצוא שפה משותפת עם השני. זה היה כמעט קומי בהתחלה, אבל נהנינו. מפגישה לפגישה הבנו שיש משהו מעבר למחסום השפה, ושעם רצון טוב אפשר יהיה לבנות דברים מדהימים. הכרתי בן אדם נעים, עם מידות טובות, כל מה שייחלתי וביקשתי לעצמי, כל מה שהבנתי שהיה חסר לי כל כך בשידוך הקודם.

התארסנו למזל טוב. זו הייתה תקופה מדהימה. הרגשתי איך כל יום מקדם אותי למקום טוב יותר, טהור יותר, תכלית אמיתית של בניית בית בישראל. הייתה חתונה יפה ושמחה, צנועה במונחים אמריקאים – אבל איכותית, בדיוק כמו שאני אוהבת. מצד בעלי לא היו הרבה מוזמנים. המשפחה הענפה בארץ לא הייתה משופעת באפשרויות שאפשרו להם מימון יקר של כרטיסים, אבל שמחנו באמת, וזה מה שהיה חשוב.

לאורך הדרך הבנתי שאילולא מה שקרה לי, לא היה סיכוי לשידוך הזה להתקיים. ראיתי את הטוב שה' נותן, גם כשנראה שצדיק ורע לו. ומאז – יצא מתוק.