"זה היה פחד מוות. דקה אחת הפרידה בין ההצלה לבין אסון מחריד"

"את נמצאת בסיטואציה בה אין מי שיעזור לך – האוטובוס עולה באש, את מרגישה את החום והלהבות, ויודעת שהמורה, הרכזת, ואפילו הנהג, ועוד 55 בנות נוספות - נמצאים בחוסר אונים בדיוק כמוך, ואין – אין לך על מי להישען, רק על אבא שבשמיים". את הדברים אומרת תמר, בחורה בת 20, תושבת רכסים, כשהיא מתארת את מה שעבר עליה ועל חברותיה ביום שישי, ראש חודש תמוז.

מי שעקב אחר אתרי החדשות באותו יום ראה בוודאי ידיעה קטנה שהופיעה אי שם על אוטובוס שעלה באש באזור שדה נחמיה. ידיעה קטנה ושולית, שנבלעה מהר מאוד עם מרוץ החדשות השוטפות. אך מסתבר שעבור אותן 55 תלמידות הייתה זו דרמה מטלטלת ומשנה חיים.

כעת, כשבועיים לאחר אותו מקרה, ביקשנו לשוחח עם תמר ואפרת, תאומות הלומדות בכיתה י"ד בסמינר רכסים. תמר הייתה על האוטובוס הבוער, ואפרת הייתה באוטובוס שנסע אחריו, והן מתארות יחד את המאורע המצמרר. "רגע אחד הפריד בין ההצלה הגדולה לבין אסון מחריד", הן אומרות ברעד, "הרגשנו שבורא עולם מתגלה אלינו הישר מתוך האש".

"מחזה בלתי נתפס"

"יצאנו – כל בנות כיתות י"ג-י"ד לשבת מחנה", מספרת אפרת, "התחלנו את הבוקר בתפילה במירון, ולאחר מכן מיהרנו לאוטובוסים כדי להספיק תוכניות נוספות – מסלול הבניאס, הגעה למלון והתארגנות בחדרים.

"בניגוד למה שהיה כשיצאנו מרכסים – אז כל כיתה נסעה באוטובוס נפרד, כעת התערבבנו, כך שלא כולן ידעו מי נמצאת בכל אוטובוס, והמשכנו בדרך. אני זוכרת את עצמנו נוסעות כמה דקות בכביש, ואז שמות לב לכך שהאוטובוס שלפנינו נעצר. מכיוון שהיינו עסוקות בשיחות על נושאים ברומו של עולם – שידוכים, עבודה וכדומה, פחות שמנו לב לכך. רק אחרי בערך שלוש דקות קלטנו שהאוטובוס שלנו עומד בלי לזוז, ואז מישהי צעקה: 'תראו את האוטובוס שלפנינו, נראה שנפל עליו כטב"ם'. זה היה באמת מחזה בלתי נתפס, כי האוטובוס כולו העלה עשן ואש, והיה הפוך על צידו, אבל באותם רגעים עוד לא קלטנו שזה קשור אלינו.

"חלפו בערך עוד עשרים שניות, עד שהמורה שהייתה אתנו באוטובוס, קראה: 'אני לא מאמינה, זה האוטובוס שלנו!' והנהג הערבי שלנו צרח: 'הלך האוטובוס! מיליון שקל הלכו לי!' כי כנראה שכל האוטובוסים היו שייכים לו, והוא זרק את המפתחות ויצא החוצה. באותם רגעים נוצרה באוטובוס שלנו טראומה נוראית – מכיוון שהאוטובוס הבוער פנה לצד, לא ראינו את הדלתות, אלא רק את האש, והיה ברור לנו שאף אחת מן הבנות היושבות באוטובוס לא ניצלה. מכיוון שלא ידענו אלו בנות על האוטובוס, כי הכיתות היו מעורבבות, ניסתה כל אחת להתקשר לחברותיה ואני כמובן התקשרתי לתמר, התאומה שלי, אך באף אחד מהמכשירים לא הייתה קליטה. לא ידענו איך לעכל את זה, היה ברור לנו שמכל מה שהיה באוטובוס לא נשאר כלום".

האוטובוס הפך למלכודת

תמר, תאומתה של אפרת, הייתה כאמור על גבי האוטובוס שעלה בלהבות, והיא משחזרת את מה שארע שם, דקה אחרי דקה: "כבר מהרגעים הראשונים של הנסיעה הרגשנו שמשהו לא תקין. היו כל הזמן תנודות באוטובוס ומידי פעם בנות צעקו: 'נהג, נהג!' אבל לא ייחסנו לכך חשיבות. לא באמת חשבנו שמשהו עלול לקרות.

"עד שהגענו לשדה נחמיה – מקום סמוך לנחל הבניאס שמוקף בהרבה שדות וקוצים. בדרך כלל עוברים שם רק אוטובוסים ולא רכבים פרטיים, והאזור די שמם. פתאום הרגשנו כולנו שהאוטובוס סוטה ימינה ובבת אחת מתהפך. הנהג ניסה לייצב אותו ברגע האחרון ולא הצליח, וכך חלקו השמאלי של האוטובוס התרומם, וחלקו הימני שקע מתחת לאדמה.

"באולם רגעים קרה דבר מזעזע – הבנות שישבו בצד הימני נפלו אל הקרקעית, והיו ממש הפוכות, ואילו הבנות בצד שמאל, שאני הייתי ביניהן, הצליחו להחזיק ותפסו סוג של יציבות, אך גם הן היו בתנוחה הפוכה, כשברור שבכל רגע עלול האוטובוס להשלים את ההיפוך וכולנו נוטח כלפי מטה.

"אני זוכרת שהחברה שלצידי אמרה לי: 'אל תסתכלי ימינה!' אבל אני כמובן הסתכלתי וראיתי את הבנות ההפוכות בקרקעית, כולן צורחות וצעקות, אבל לא צעקות רגילות שיוצאות מהגרון, אלא ממעמקי הגוף. הייתה באוטובוס פאניקה נוראה, אך המורה המדהימה שלנו התגלתה בשיא יכולותיה, כאשר היא ניהלה את הדרמה באופן הטוב ביותר, לקחה את הרמקול והודיעה לנו: 'בנות, אנחנו בחוסר שיווי משקל, לכן אני מבקשת מכל אלו שבצד ימין לנסות לעבור לכיוון הצד הגבוה'. בנות ניסו לקום ולהתרומם, אך לא היה בהן במה להיאחז, והן שוב נפלו אל הקרקעית, כשהן בוכות: 'לא מצליחות, לא מצליחות!'

"בשלב זה כבר היה הצד הימני של האוטובוס שקוע עמוק באדמה, כך שלא היה ניתן לפתוח את הדלתות, גם מהחלונות לא יכולנו לברוח, כי הם היו גבוהים מידי, והכתה בנו ההבנה שאין לנו שום דרך לצאת מהאוטובוס, אין שום דרך להימלט.

"פתאום אחת הבנות צעקה: 'המורה, יש עשן ואש מאחורה!' זה כבר היה פחד מוות מוחלט, כי כולנו הבנו שבמקום כמו שדה נחמיה המלא בקוצים דלקה היא עניין של שניות, ובאמת הלהבות הגיעו תוך כמה רגעים וכבר שמענו את הקול  'תסס' של האש המתלקחת והרגשנו את החום. באותם רגעים כבר לא היו דיבורים, רק צרחות של אימה אמיתית, של מוות מוחלט. בנות התחילו להשתולל, חלקן לקחו בקבוקי קרם הגנה ובקבוקים עם קרח וניסו לנפץ את חלונות האוטובוס, אך אז קלטו שהאש היא בדיוק בצד השמאלי, כך שאם יקפצו מהחלון זה יהיה לתוך האש, והבינו שאין שום סיכוי".

מה עובר בראש באותם רגעים?

"אני לא יודעת מה עבר לכולן, אבל אני ניסיתי לשחזר את המשפט האחרון שאמרתי למשפחה שלי לפני שנפרדנו ויצאתי מהבית. גם עברה לי בראש המחשבה: 'אם ככה החיים נגמרים, אז בבקשה שזה יקרה מהר ודי'. לא האמנתי שתהיה דרך להיחלץ, זה היה נראה חסר סיכוי".

חיים במתנה

תמר עוצרת לרגע, ולוקחת נשימה עמוקה. "אני יכולה לעבור לדבר על הניסים?" היא מבקשת, וממשיכה מיד: "הנס הראשון שהגיע היה כאשר הופיעו במקום השמם בו היינו שני בריונים שבתחילה התבוננו באוטובוס בבעתה, ואז קלטו את הסיטואציה ופשוט מיהרו אל הצד הימני, שלא הייתה בו אש, אך הדלתות היו שקועות. אין לי מושג מהיכן היו להם כוחות, אך הם חפרו מתחת לדלת, ואז הרימו אותה באוויר. באותו רגע הדלת האחורית נפתחה, ובתוך דקה אחת, ואני לא מגזימה, הצליחו כל הבנות להיחלץ החוצה, כשהן משאירות מאחוריהן את כל המזוודות, המכשירים הניידים והחפצים, ואני לא צריכה לפרט מה מכילה מזוודה של בחורה בשידוכים שנוסעת לשבת. אבל זה לא עניין אותנו כלל, רצינו רק לצאת.

"היה גם נס נוסף, כי לאורך כל הנסיעה הקפיד הנהג שהחלונות יהיו סגורים לחלוטין, אך בשלב מסוים הייתה מישהי שאכלה טונה והריח הפריע לו. אז הוא פתח את החלון שעל יד המושב שלו, ובעצם זה היה החלון היחיד הפתוח באוטובוס, ודרכו היו כמה וכמה בנות שהצליחו להיחלץ. לבסוף היינו כולנו בחוץ, רואות את האוטובוס בוער לחלוטין ואת כל החפצים שלנו עולים באש, ופשוט לא מצליחות לדבר מרוב הלם מוחלט. אני זוכרת שקראתי לכולן: 'בנות, בואו נגיד מזמור לתודה', אבל אף אחת לא הצטרפה אליי, כי פשוט לא הצלחנו לדבר. תחושת המוות המוחשית לא עזבה אותנו".

למי שמתעניין מה קרה עם המחנה, מציינת תמר כי בתחילה דובר על כך שהן יחזרו הביתה, אחר כך הציעו שבני המשפחות יעבירו להן בגדים חילופיים, ואילו לבסוף התקבלה ההחלטה שהן ישובו בעצמן לבית כדי לארוז חפצים מחדש ויצטרפו לחברותיהן שכבר יחכו במלון. "אי אפשר לתאר במילים מה את מרגישה כשאת חוזרת הביתה, אחרי שכבר חשבת שלא תזכי לפגוש את המשפחה שלך", היא מעידה, "אלו חיים אחרים, עם משמעות ועם פרספקטיבה אחרת לגמרי.

"אין ספק שקיבלנו את החיים במתנה", מוסיפה תמר, "גם נציגי המשטרה שהגיעו לאחר מכן אמרו לנו שמדובר בנס מוחלט, שכן במצב של חוסר שיווי משקל, בו יותר מחצי מהבנות בצד הימני, האוטובוס אמור להתהפך תוך כדי שהוא בוער, ובכך להפוך למלכודת חיה. מה עוד שהנהג בשום שלב לא בלם את הרכב, אלא המשיך להתניע".

איך חוזרים לשגרה אחרי כזה דבר?

"זה באמת בלתי אפשרי, וגם בסמינר הבינו את זה וארגנו לנו סדנת יצירה בה דיברנו ושוחחנו על כל מה שקרה. אחת השאלות שהועלו הייתה: 'מה הדבר שתרצי להעניק לכל הבנות שהיו איתך באותה סיטואציה?' ואני השבתי מעומק הלב שאני מאחלת לכל הבנות שהחיבוק החם הזה, תרתי משמע, שהרגשנו באותם רגעים מצמררים, יישארו איתנו תמיד, עם ההבנה שבורא עולם חילץ אותנו מתוך האש כי הוא רוצה אותנו כאן, יש לנו פה שליחות והוא פשוט בחר בכל אחת ואחת מאתנו, כדי לתת לה את החיים במתנה".