"הפיגוע הותיר צלקות עמוקות על פניי. היום אני רואה בהן אותות גבורה"

"כילדה מתבגרת, המראה החיצוני שלי העסיק אותי מאוד", פותחת מלי סגל, "ולכן הפיגוע שהשחית את פניי פגע בי בנקודה משמעותית". סגל היא כיום מנהלת מכון 'משיבת נפש' בראשות הראל חצרוני. היא גם סטייליסטית העוסקת בליווי נשים בהקשר של ביגוד ונפש, ומעבירה קורסים וסדנאות בנושא. למקצוע היא הגיעה אחרי פיגוע קשה בו נפצעה בשנות נעוריה המוקדמות, והתמודדות מורכבת שהביא עימו.

"בחנוכה לפני 23 שנה, בהיותי בת 14, ביקשתי מאמי לנסוע עם חברה לעיר. הוריי גרו אז ביישוב עמנואל שבשומרון. מרכז הקניות שלנו היה בכפר סבא, כשעל מנת להגיע אליו היה צריך לנסוע בתחבורה ציבורית. רגע לפני שיצאנו, אחי הקטן החליט שהוא מעוניין להצטרף, וכך יצאנו שלושתנו לכיוון המרכז".

לפנות ערב פנו מלי, חברתה ואחיה הצעיר לשוב לביתם. הם הגיעו בתחבורה ציבורית ליישוב קרני שומרון, הממוקם כרבע שעת נסיעה מעמנואל, ושם המתינו בתחנה לקו אוטובוס נוסף שייקח אותם הביתה. "מבחינת ההורים, יכולנו גם לנסוע בטרמפ עם אנשים מהיישוב שאנחנו מכירים. בזמן שחיכינו בתחנה, חלפו על פנינו כמה וכמה כאלה, אך איש מהם לא עצר. גם אנשים שנהגו בקביעות להציע לנו טרמפ, משום מה הפעם לא עצרו לנו. עבורי זה רק מראה עד כמה כל הסיפור שעבר עלינו היה מדויק משמיים", אומרת מלי.

"מלאכים נשאו את האוטובוס"

האוטובוס המיוחל הגיע לבסוף, כשהוא כמעט בתפוסה מלאה. השלושה עלו עליו, מתוך מחשבה שבעוד מספר דקות המסע הארוך של היום יגיע לסופו. מלי הספיקה לעדכן את אמה שהם יגיעו בזמן להדלקת נרות חנוכה. "כשהיינו פחות מקילומטר משער היישוב, נשמע פיצוץ אדיר ואחריו דממה מוחלטת. מיד הבנתי – פיגוע", מלי משחזרת. מטען החבלה הוטמן בנקודה בעייתית מאוד בכביש, בפיתול חד הסמוך לתהום. ברחמי שמיים, נהג האוטובוס שמר על קור רוח. מההגה נותר מוט בלבד, והוא אחז בו והסיע בזהירות את האוטובוס עד סמוך לשער היישוב, לנקודה בה ניתן היה לרדת בבטיחות. "הרגשתי שמלאכים נושאים את האוטובוס", הוא תיאר לאחר מכן.

"חשתי רטיבות בפניי וחולשה אדירה בגוף, והבנתי שנפגעתי", מספרת מלי. "המחשבה שלי הייתה על אחי הקטן, לא רציתי שיראה שנפצעתי וייבהל. ביקשתי ממנו שירד מהאוטובוס וירוץ הביתה מבלי להסתכל לאחור, ותכננתי לרדת אחריו. הוא לא הקשיב לי. הוא ירד מהאוטובוס, ולאור פנסי הרחוב הבחין שנפגעתי. לפי הזעזוע שאחז בו, הבנתי שהמראה לא סימפטי. מיד אחר כך הוא אכן מיהר הביתה. בינתיים הרגשתי שאני הולכת ונחלשת, ונשכבתי לצד הכביש".

שער עיתון 'ידיעות' לאחר הפיגוע

דקות ספורות לאחר מכן נשמעו מטחי יריות ממרומי ההר הסמוך. התברר שמטען החבלה היה רק הפתיח לתוכניתם השטנית של המחבלים, שהמתינו להגעת כוחות ההצלה. "כל מי שיכל לרוץ, החל לרוץ לתוך היישוב. העובדה שהנהג הצליח להתקדם ממקום הפיצוץ הצילה, בחסדי שמיים, הרבה אנשים. מרחוק הבחנתי בקו אוטובוס אחר בתוך היישוב, המאפשר לנמלטים לעלות אליו. אנשים מסביב הסבירו שהוא מגיע למרפאה, ובה נותנים טיפול ראשוני לפצועים. הייתי חלשה, אבל עשיתי את מירב המאמץ להגיע לאוטובוס. אמנם רציתי שיטפלו בי, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה", מגלה מלי. "מה שבעיקר המריץ אותי הייתה הידיעה שבאוטובוס מחכה לי מראה. במבט לאחור זה נשמע תמוה בתוך סיטואציה קשה כל כך. אבל כנערה צעירה, בגיל בו המראה העסיק אותי מסביב לשעון, רציתי להבין איך אני נראית ולמה אחי נבהל".

המראה שנגלה לעיניה של מלי לא היה קל. הכדור פגע באפה ושבר את הלסת העליונה וחלק משיניה. במרפאה זיהו פגיעה בגולגולת, והיא הועברה במסוק לבית החולים.

"למחרת בבוקר הונח על מיטתי העיתון היומי. עמוד השער גולל את הטרגדיה של הלילה. 11 אנשים נרצחו במתקפה ורבים נפצעו. הייתי בהלם מוחלט", נזכרת מלי. במקביל, החלה התמודדות האישית שלה עצמה. פניה ספגו פגיעה קשה, והיא נותחה במשך מספר שעות על מנת להרכיבם מחדש.

הדיווח על הפיגוע בעיתון

כאילו נגמרו החיים

כיצד התמודדת עם ההחלמה?

"הפגיעה והניתוחים הותירו צלקות עמוקות על פניי, היו חסרות לי שיניים קדמיות, והתביישתי לצאת כך מהבית. כבר בבית החולים הודעתי לאמא שלי שאני לא חוזרת לבית הספר, וביקשתי שאף אחד לא יבוא לבקר אותי. בראש המחשבות כבר רצו קדימה, והייתי בטוחה שאף אחד לא יתחתן איתי, ומבחינתי – כאן נגמרו החיים. הרגשתי במנהרה חשוכה בלי אור באופק.

"ברוך השם, זכיתי באמא חזקה שלא התרשמה מההצהרות שלי. מיד עם השחרור מבית החולים, היא הבהירה לי שאני יכולה להתאושש במשך יומיים בבית, ואחר כך עליי לחזור לספסל הלימודים. מבחינתה לא הייתה אופציה שאשקע להתמסכנות". מלי מוסיפה: "בזמנו, הרגשתי שאמא שלי לא מבינה אותי, וכעסתי עליה. כשבגרתי, הבנתי שהיא הצילה אותי. בזכותה למדתי להתמודד, לבחור בטוב, לצד העליות והירידות הגדולות שבאו, ובעיקר לא ליפול לייאוש". היא מציינת שהשיקום ליווה אותה שנים קדימה, משום שחלק מהטיפולים התאפשרו רק כאשר הגוף הגיע לסיומו של שלב הגדילה. השתלת שיניים, למשל, היא עברה רק בהיותה בת שמונה עשרה.

"דימוי הגוף מאוד נפגע אצלי באותה תקופה, וכל מבט או לחשוש התפרשו אצלי כלעג כלפיי. הייתי בשיא גיל ההתבגרות, ופתאום לחוות כזאת התמודדות – זה היה מאוד לא פשוט.

"במשך שבע שנים לא הסכמתי לדבר על הפיגוע. הרגשות שלי היו כל כך כאובים ועצורים, שלא יכולתי לגעת בנושא. רק כשהייתי כבת עשרים, כתבתי על מה שעברתי לעלון שבת נפוץ, והרבה מהסובבים אותי שמעו ממני לראשונה את פרטי האירוע. בעקבות הכתיבה והפרסום של הטור, משהו בי לאט לאט השתחרר".

היו לך שאלות כלפי הקדוש ברוך בתקופה הזו?

"היו גם היו. כנערה לא הצלחתי להבין למה הקדוש ברוך 'עולל' לי את זה, לכאורה, ושאלת השאלות הייתה: למה דווקא בפנים, במקום כה קריטי עבורי.

"היום, אחרי תהליך ארוך שעברתי עם עצמי, אני יודעת שלא הייתי מוותרת על מה שעברתי", היא מוסיפה. היא מסייגת שכמובן האירוע היה קשה מנשוא עבור הרבה אנשים, ואין כוונתה לפגיעות שאחרים עברו, אלא רק להתמודדות הפרטית שלה.

"אני מבינה שמה שעברתי גידל אותי, והביא אותי למה שאני היום. זו כמובן בחירה איך לקחת את הדברים, וזה דורש ממני עבודה כמעט יום יומית, אבל מבחינתי לא הייתי מוותרת על שום דבר. גם מנקודת מבט לאומית אני רואה זאת כך. הרי המחבלים ניסו להרוג ולהוריד את העם היהודי, אבל הם לא הצליחו, כי הנה השתקמנו והמשכנו בחיים בגאון".

משפחת סגל כיום (קרדיט: עידית יקותיאל)

לתרגל קבלה עצמית

מלי המשיכה במסלול החיים: היא עבדה עם נוער בסיכון, ופנתה ללימודי תורת הנפש במכון 'משיבת נפש', שבהמשך הפך להיות תחת ניהולה.

"עם הזמן התבשלה אצלי התובנה שאני תופסת את עצמי כקורבן של הנסיבות, במקום לראות להיפך את הדרך הארוכה שעברתי, ולשמוח בהתקדמות שלי. בדיוק בשבוע בו הגעתי למסקנה הזו, פנו אליי כמה חברות, בלי קשר אחת לשנייה, הביעו את התלהבותן מהלבוש שלי, וביקשו שאבוא לבחור איתן בגדים. זה מעולם לא קרה לי קודם לכן, והבגדים היו אותם בגדים שלבשתי קודם. לא הבנתי מה פשר הבקשות", היא אומרת.

"הסתכלתי על עצמי במראה, ובאמת משהו בי נראה הרבה יותר מאיר. היום, אחרי שלמדתי והעמקתי הרבה בנושא, אני יכולה להגיד שההרגשה הפנימית מקרינה גם על הלבוש. אמנם הבגדים הם אותם פרטי הלבוש שהיו גם קודם בארון, אבל שיקול הדעת של מה לשים עם מה ומה יתאים כעת מושפע ממה שקורה מבפנים, ומהראייה החיובית שלי על עצמי".

נשמע שינוי מאוד מהיר.

"לא, שינוי לא קורה ביום אחד", מבהירה מלי. "הייתה לי הרבה עבודה מול עצמי. היה לי קשה עם הצלקות העמוקות שעל פניי, למשל. עם השנים, לימדתי את עצמי לעמוד מול המראה ולא להסתכל על הצלקות, אלא הפוך – דווקא לחפש מה אני הכי אוהבת בעצמי. ממש עשיתי תרגילים של קבלה עצמית, ולמדתי להכניס למחשבות שלי את האמונה ואת הביטחון.

"יכולתי להסיר את הצלקות בניתוח", מלי מוסיפה, "אבל כשאני מסתכלת עליהן, אני רואה כוח, גבורה ועוצמה. יש בי אפילו שמחה שלא הצלחתי לטפל ולהעלים לגמרי את הצלקות. הן משקפות לי את הדרך שעברתי ועד כמה צמחתי".

כשמלי נפצעה, אחד החששות שצפו אצלה היו "מי יתחתן איתי כשאני נראית ככה". הקדוש ברוך הוא דאג לסדר את העניינים אחרת. משפחתו של בעלה מגיעה גם היא מעמנואל. כנער, הוא שמע את מלי מבהירה שהיא תתחתן רק עם בחור ישיבה. כמה שנים אחר כך, כאשר הוא בעצמו בחור ישיבה, חברה של מלי גלגלה את השידוך והוא היה הבחור הכמעט ראשון שהיא פגשה, ומכאן הכל היסטוריה. "הרבה מהראייה החיובית על עצמי באה ממנו, מעצם זה שהוא קיבל אותי וחיזק אותי", היא מציינת.

מלי עם לקוחה בתהליך סטיילינג. קרדיט: עידית יקותיאל

"זה מהמם, אני רוצה גם"

היום את עוסקת בתחום הסטיילינג. כיצד הגעת לתחום?

"סטיילינג פירושו התלבשות בצורה יותר נכונה ומדויקת. כשראיתי שאני נמשכת לנושא ומקבלת תגובות טובות מחברות שסייעתי להן לבחור בגדים, פניתי ללמוד באופן מקצועי את התחום, גיליתי עולם מדהים.

"לפני שעסקתי בסטיילינג, רציתי לעסוק בנפש האדם ואף התמקצעתי בכך. הקדוש ברוך הוא כיוון אותי למקום מעט אחר, ופשוט פרס בפניי את הנפש של הנשים והנערות שאני מלווה. תוך כדי שאנחנו מודדות בגדים, ולכאורה עוסקות בדבר הכי חומרי שיש, הנשים משתפות אותי במקום הכי עמוק ופנימי שלהן. כל אחת עם הכאב והקושי שמאתגר אותה, או עם משפט שזרקו לעברה ויושב עליה עד היום. לפני שהתחלתי לעסוק בכך באופן מסודר, ליוויתי כמה נשים שלא האמינו שהן בכלל יכולות למצוא לעצמן ביגוד מחמיא. ראיתי עד כמה בחירת הביגוד המשותפת שלי יחד איתן עושה להן טוב והופכת אותן למיוחדות, ואמרתי לעצמי: 'את רוצה לעסוק בנפש? הנה, הקדוש ברוך הוא נתן לך את המקום הזה'. זה הצטרף לתהליך שעברתי עם עצמי בכל העניין של דימוי הגוף והערך העצמי. הבנתי שזו השליחות שלי, ומשם התגלגלתי.

"ביהדות יש מקום של כבוד ללבוש. אמנם בעולם הגדול יש שלוקחים את הלבוש והופכים אותו לעיקר, אך שימת לב ללבוש אין פירושה להתרכז רק בו. כשאני עושה תהליך עם אישה, זאת הזדמנות בשבילה להסתכל פנימה".

האם יש סתירה בין סטייליניג לצניעות?

"אני מקפידה לומר לנשים בסדנאות שלי 'אתן צריכות לעוף על עצמכן שאתן דתיות. איזו זכות יש לכן, ולצידה – איזה אתגר גדול הגיע לפתחכן'. אם כי צריך לציין שבימינו אי אפשר לומר שלדתיות אין מה ללבוש. היום יש מגוון טכניקות שמאפשרות להתלבש בסטייל ובסגנון מאוד יפה, אבל באופן ששומר על צניעות ועל המקום שמכבד את מי שאני. נכון, לפעמים זה מאתגר יותר, אבל עם הטכניקות הנכונות אפשר להפוך את הביגוד הצנוע לסטייל מדהים".

בבר המצווה של בנה הבכור. קרדיט: ענבל למברגר

מלי מספרת שכיום היא מתגוררת ביישוב בבקעת הירדן, בו מתגוררות משפחות שומרות תורה ומצוות לצד כאלו שאינן. היא משתפת שלא פעם מגיעות חברות לא דתיות מהיישוב, ומתעניינות בהתלהבות מהיכן, לדוגמה, השמלה שהיא לובשת. "שמלה לפי כל כללי ההלכה", היא מדגישה. "'אני רוצה גם. זה מהמם, זה יפה, זה סגנון אירופאי', אלו התגובות שאני מקבלת. אני ממש מאמינה שלבוש צנוע זה דבר שאנחנו צריכות לראות כאתגר שהוא מלא בסטייל.

"אני ממליצה לבנות צעירות לבחור אחרי מי הן עוקבות, וממי הן מקבלות השראה. הסטיילינג והצניעות לא סותרים אחד את השני, צריך ואפשר לשלב אותם יד ביד", מסכמת מלי.