"הייתי זועקת: 'למה אין לי ילדים? למה לא מגיע לי להיות אמא?'"

כשנשים ובנות באות להתייעץ עם המטפלת אפרת נילי, או שמשתתפות בקבוצות שהיא מעבירה, הן בדרך כלל לא מודעות לסיפור ההתמודדות שהיא נושאת עימה. אפרת, בעלת ניסיון רב בתחומי הגוף ונפש היא פסיכותרפיסטית גופנית רב תחומית שמשלבת בעבודתה שיח, תנועה, הבעה ועבודה עם נשימה. בנוסף, היא גם מקדמת תהליכי התפתחות אישית דרך תנועה וצבע.

"תמיד עסקתי בתחום הטיפולי, והנפש ריתקה אותי", היא מספרת, "אני גם חושבת שזה מה שלימים החזיר אותי בתשובה, כי ככל שאת מתוודעת למשהו העמוק שקיים אצל כל אדם, את מבינה כמה אמת שיש בו, ושיש דברים שנמצאים מאחורי פני השטח. אבל זה היה תהליך ממושך, והחזרה בתשובה שלי לא נמשכה יום אחד, בדיוק כמו שהניסיון עמו התמודדתי לא צנח ברגע אחד, וחלף זמן רב עד שהתחלתי להפנים: 'אין לי ילדים, וייתכן מאוד שגם לא יהיו לי'".

כאב קשה מנשוא

"כשהתחתנו היינו זוג חילוני לגמרי", חוזרת אפרת לראשית נישואיה, "התגוררנו במצפה באזור כרמיאל וניהלנו חיים שגרתיים. באותם ימים עוד לא למדתי את התחום הטיפולי והתעסקתי בעיקר באומנות, כשאני בתחילה מעבירה אותה בקורסי יצירה לנשים וילדים, ובהמשך קולטת שיש בה הרבה עומק ושהיא יכולה לשמש ככלי טיפולי ולהוציא ממש מחושך לאור.

"בינתיים עברה תקופה מהחתונה, ועדיין לא נולדו לנו ילדים. בתחילה זה לא מאוד הדאיג אותנו וקיווינו שהזמן יעשה את שלו. אבל ככל שחלף הזמן כך הלך החסר והעמיק. המפגש הכאוב הזה עם ה'אין ילדים', העביר אותי לזירת התמודדות שלא הכרתי עד אז – התמודדות עם המקום החסר בתוכי, עם המקום החשוך של ה'אין' וה'ריק'. גיליתי שגם משהו שלא קיים יכול להדהד בקולי קולות, בכל מיני אופנים ובמקומות הכי לא צפויים. הרגשתי שאני ממש חסרה, והכאב הזה היה בלתי נסבל.

"בשלב מסוים החלטתי לצאת לטייל עם בעלי בעולם, כדי להרגיש שאנו ממשיכים עם החיים ולא עוצרים אותם. חזרנו מהטיול עם כוחות מחודשים, ועם הבנה שאני רוצה ללמוד לטפל בכאב, כדי לעזור לעצמי וגם לנשים אחרות, וכך התחלתי ללמוד פסיכותרפיה גופנית הוליסטית, כשאני מתמחה בלימודי ימימה – חשיבה הכרתית".

הרגשת שהלימוד עוזר לך?

"האמת היא שבתחילת הדרך לא ממש, כי פשוט לא הצלחתי להתעלם מהסביבה. תחשבי שאנחנו מתגוררים במצפה, במקום בו כולם צעירים בסביבות גיל שלושים, לכולם יש ילד, ומהר מאוד עוד ילד. כולם קרובים אלינו, אנחנו רואים בדיוק מהו מצבם, וגם הם מודעים למצבנו ולכך שאנחנו עדיין מחכים. אף פעם לא הייתי טיפוס שמשווה את עצמו לסביבה, אבל באותם ימים הרגשות צפו ועלו מאליהם. הרגשתי בושה, קנאה, השוואה, ועוד מגוון רגשות קשים. כעסתי על עצמי שאלו הן תחושותיי, וכך הצטרף למגוון הרגשות גם הכעס.

"כיום, כאשת מקצוע, אני מבינה שכל התחושות שציינתי לא נוצרו בעקבות המצב, אלא היו בתוך הנפש שלי עוד קודם לכן, רק שבזמן ניסיון מגיע טריגר שמעורר את כל אותם דברים, ומאתגר אותנו בפגישה עם כאב קשה מנשוא שכעת מתפרץ".

נשמע שהשלמת עם החסר, ומה שהטריד אותך היו רק התחושות הקשות...

"ממש לא. לרגע לא השלמנו. לא היה חודש בו לא קיווינו, ציפינו  והתפללנו עם כל כך הרבה תקווה ואמונה ש'הפעם זה יקרה'. גם מבחינה פיזית עשינו השתדלות גדולה - עברנו הפריות, ניסינו מגוון רב של סגולות, וגם השתדלנו בתחום הרפואה המשלימה. עשינו ככל יכולתנו, אבל שום דבר לא קרה".

תהליך של קבלה

"השאלות המשיכו להישמע ולזעוק מתוכי, לפעמים ממש הייתי צועקת אותן בתפילה", נזכרת אפרת, "הייתי שוכבת במיטה וזועקת מכאב – 'למה אין לי ילדים? למה לא מגיע לי להיות אמא?' קיוויתי כל כך לקבל תשובות, אבל הן לא הגיעו. עד שבתהליך איטי ומדורג, זכינו בעלי ואני להתקרב לבורא עולם ולחזור בתשובה שלמה. בעקבות כך הפכה השאלה 'לָמָה ל'לְמה'".

וזה הקל עליכם?

"זה לא שברגע שהתחלנו לשמור מצוות התהפך הכל", מדגישה אפרת, "היו גם זמנים שדווקא כעסתי על עצמי עוד יותר – 'איך אני באה בטרוניה לקב"ה? הרי הכל לטובה'. אבל ככל שלמדתי, העמקתי, והכרתי יותר את הנפש מתוך מקום של אמונה, ידעתי שהדרך היחידה להתמודד עם הכאב תהיה כשאאפשר לעצמי להיפגש איתו כמו שהוא, עם כל ה'גועל נפש' שיש בו, ורק אז אוכל להתפייס עם עצמי, וללמוד להודות על מה שיש, כי ברוך ה' יש כל כך הרבה.

"כמובן שמדובר בתהליך ממושך, ובכברת דרך שעברתי, אבל במבט לאחור – ברור לי שהייתי חייבת לחוות את כל התחושות האלו מתוך הכרה וקבלה, כדי לנחות לבסוף על הקרקע ולהגיד לעצמי: 'זו המציאות שהקב"ה הביא לך, כך בדיוק הוא רוצה אותך. הוא יכול לאפשר לנשים כמוך ללדת מתוך 'ריק' ו'חסר' ו'אין', אך הוא יכול גם להחליט שאינו עושה זאת, והכל זהו רצונו...'"

איך הגיבה הסביבה?

"היא כמעט לא הגיבה", משיבה אפרת, "מאז שעברנו להתגורר בחברה דתית, אני שומעת סביבי כל הזמן אנשים שמספרים על ניסים, ועד היום הם מעודדים אותי: 'אנחנו מתפללים עליכם', אבל כשהיינו באותם ימים בחברה חילונית – אף אחד לא דיבר אתנו על זה. הייתה לי רק חברה אחת קרובה שגם לה לא היו ילדים, ולימים נולדו לה. היא היחידה ששוחחתי איתה על מה שאנו עוברים, וזו הייתה מעין שותפות לצער. אבל בכאב העמוק ביותר לא שיתפתי אף אחד. רק אחרי תקופה הסכמתי להיפגש עם מטפלת ששימשה עבורי כמנטורית, ולבסוף הפכה לחברה שלי. שם התחילו להיפתח הדברים, עם כל התובנות שציינתי.

"גם לחזרה בתשובה היה מקום גדול בכל התהליך מבחינה אמונית. אני זוכרת שכחוזרת בתשובה טרייה השתתפתי פעם בסעודת 'נשמת כל חי', והייתה שם מישהי שסיפרה על כך שלחברתה קרה נס גדול, והיא נפקדה אחרי שנים רבות. היא ביקשה מכולנו: 'בואו נודה על הנס'. ואז לראשונה חלפה בי המחשבה: 'רגע, אם היא ילדה – קרה לה נס, ואם אני לא ילדתי – לא קרה לי נס?' כל המחשבות התערבבו יחד, וניסיתי להבין: 'למה כשאתה מתפלל על משהו ונענה, אתה רואה בכך את השגחתו של הקב"ה, וכשאתה לא מקבל את מה שביקשת, התחושה הפוכה? אולי התפילות הועילו באופן אחר, ואולי דווקא המציאות הזו שאין לך ילדים היא הנס שלך?'"

"ללדת את עצמי"

חלפו השנים, וככל שהתקדם גילה כך הבינה אפרת שבאופן טבעי היא לא תזכה להביא ילדים לעולם. "זו הייתה הבנה מאוד כואבת ונוקבת", היא נזכרת, "כי למרות שהטיפולים לא הצליחו  - המשכנו לקוות ולנסות, ופתאום את מבינה שזהו, תקופת הפוריות נגמרה. אולם דווקא בשלב זה, משהו בי נרגע, וגם בעלי חש כמוני. שנינו האמנו בלב שלם שהקב"ה יכול לחולל ניסים ולשלוח לנו ילד באופן ניסי, אבל מכיוון שזה מעל הטבע – זה יישאר בינינו לבין הבורא, ונשאיר את זה בצד, כדי שנוכל להמשיך בחיים – רק שנינו, כפי שבורא עולם תכנן עבורנו. זה היה זמן בו הרגשנו שהאמונה כותשת אותנו עד דק, לכתית טוב".

אפרת עוצרת לרגע ומוצאת לנכון להתייחס לנושא אימוץ ואומנה. "אני יודעת שזוגות אחרים במצבנו מחליטים לא פעם לאמץ, אך במקרה שלנו זה לא התאים. הטיפולים והזוגיות דרשו תשומת לב, והרגשנו שזה לא נכון לנו באותה עת. גם בנושא זה היו שנים רבות שבהן חשנו נקיפות מצפון על כך שלא פנינו לאימוץ או לאומנה, וגם כאן – אחרי עבודה ארוכה הגיעה ההשלמה וההבנה – 'זה לא שלא אימצנו בגלל ש...' אלא כי זה מה שהקב"ה רצה, זה מה שבורא עולם החליט עבורנו, אין מקום לתחושה של חרטה, של בושה, או של אי הבנה. בשלב הראשון למדתי להתפייס עם עצמי ולהכיל את עצמי, ולאחר מכן הגיעה ההבנה מול בורא עולם ואפילו למדתי להגיד תודה על המסע, שהביא אותי למי שאני כיום".

ומה עדיין קשה היום?

"אולי זה נשמע מוזר בגיל 63, אבל לא פעם מתנגן לי השיר: 'אני מתגעגעת לילד שלי'. כי עדיין יש בי סוג של געגוע לילד שלא היה לי, כשאני חושבת איך הוא היה נראה, ואיך משפיע על חיי וכדומה. גם כשבעלי ואני מתארחים אצל חברים בשבתות, ורואים את המשפחתיות, את הילדים והנכדים – משהו בלב נצבט, כי כשאין לך ילד ממילא גם אין לך משפחה, וככל שחולפות השנים, כך זה מורגש בהרבה חזיתות. אך גם כאן למדנו לאהוב את עצמנו ולייצר משפחתיות בדרכים אחרות.

"כיום", מוסיפה אפרת, "מזדמן לי לפגוש מידי פעם בקליניקה שלי נשים ללא ילדים שבאות לטפל בעצמן. אגב, זו תופעה לא מאוד נדירה, רק שפחות כותבים ומדברים עליה. יש גם נשים שאיבדו את ילדיהן במלחמה או במקרים אחרים, ואני שומעת אותן בוכות 'איך נחיה?' לא תמיד אני מצליחה לעודד אותן, כי זהו תהליך שכל אחת צריכה לעשות עם עצמה, אבל אני מספרת להן את הסיפור האישי שלי, ולצד זאת מספרת על חיי המלאים, על האור שאני זוכה להביא, ועל כך שאולי לא זכיתי ללדת ילדים, אבל זכיתי ללא ספק – לגלות את עצמי וללדת את עצמי מחדש".