מורן קורס
מורן קורס בטור ליום ירושלים: אולי הפעם, לא נפספס את הרגע
כי משיח לא בא כשהכל רגוע. הוא בא כשאנחנו מתאחדים – גם כשקשה. הוא בא כשיש לב אחד – לעם אחד
- מורן קורס
- פורסם כ"ח אייר התשפ"ה
(צילום: shutterstock)תעצמו עיניים רגע, תנו ללב לקחת אתכם אחורה בזמן.
19 שנה אחרי קום המדינה, 1967.
מדינה קטנטנה, צעירה, מוקפת אויבים.
אין לנו טנקים כמו עכשיו, אין לנו חיל אוויר משוכלל.
יש פחד. ויש דממה.
אבי היקר נלחם במלחמה הקשה והמורכבת הזאת.
מצרים, סוריה לבנון וירדן — כולם סוגרים עלינו.
מלחמה הולכת לפרוץ, ותחושת סוף שורה באוויר.
ופתאום –
דווקא ברגע שבו הכול נראה אבוד,
יש מי שרואה אחרת.
הרבי מליובאוויטש.
הוא לא מדבר על צבא, הוא לא מדבר על נשק.
הוא מדבר על רוח.
הוא מדבר על אחדות. תפילין. נשמה.
והוא נותן לעם ישראל תרופה שלא מופיעה באף פרוטוקול ביטחוני:
מבצע תפילין.
לצאת לרחוב.
לשווקים.
לתחנות אוטובוס.
לבסיסים.
ולהניח תפילין עם כל יהודי.
וזה קורה.
העם מתעורר.
משהו בשמיים נפתח.
דתיים, חילונים, זקנים, נערים, לוחמים.
כולם.
כולם פתאום שייכים.
כולם פתאום גוף אחד.
לב אחד.
והניצחון? בלתי נתפס.
שישה ימים — והעולם בהלם.
הכותל בידינו. ירושלים שלנו.
והאחדות – בשיא!
איך זה אצלינו? דווקא ברגעי משבר – הכי יודעים להתאחד.
אבל רגע אחרי שהמלחמה נגמרת –
משה דיין עומד בהר הבית, ולא יודע מה לעשות. מתחילה המחלוקת שוב.
אלה אומרים תשאיר אצלינו,
ואלה אומרים תחזיר,
ובסוף – הוא בוחר להחזיר את הר הבית.
והרבי אומר מילים שלא מרפות עד היום: "אם המלחמה הייתה נמשכת עוד כמה ימים – מרוב האחדות ששרתה בינינו – משיח היה בא".
כי האחדות הלכה וגדלה.
והיינו קרובים. כל כך קרובים.
אבל משהו נפל. משהו התפצל.
ועכשיו? עכשיו אנחנו שוב שם.
במלחמה.
בכאוס.
עם לב שבור ועם ילדים שנהרגים.
אנחנו שוב מוקפים.
ושוב – לא בטנקים תלויה הישועה.
אלא בנו.
אם אחדות מביאה ניסים – אז זה הזמן.
אם תפילין פותחות שערים – זה עכשיו.
אם ירושלים היא לב – אז הגיע הזמן שנחזור ללב שלנו.
יום ירושלים זה לא טקסים ודגלים.
זה יום להיזכר מי אנחנו.
למה נלחמנו.
ולמה לא נוותר.
זה יום לחזור לירושלים -
ליראה שלמה:
ליראת שמיים.
לפשטות.
לפנימיות.
למה שגורם לכל נשמה לדעת – יש לנו בית.
והבית הזה – ירושלים – הוא לא רק מקום.
הוא מצפן.
הוא כיוון.
הוא קריאה פנימית לחזור למי שאנחנו באמת.
אז ביום הזה, בואי נחליט –
להתאחד.
להניח תפילין – לא רק על היד והראש, אלא גם בלב.
ולפני שבועות –
לקבל את התורה מחדש.
בשמחה ובפנימיות באמונה. ובעיקר – ביחד,
כאיש אחד בלב אחד.
כי משיח לא בא כשהכל רגוע.
הוא בא כשאנחנו מתאחדים – גם כשקשה.
הוא בא כשיש לב אחד – לעם אחד.
אז אולי, רק אולי –
הפעם, לא נפספס את הרגע.
