נעם וינברג, בן 24, התחיל את חייו כילד רגיל לגמרי. הוא אהב משחקי כדור ונהג לפקוד את הספרייה השכונתית. בגיל 12, בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז', התהפכו חייו ברגע אחד. "נסענו ביחד כל המשפחה מאשקלון לכיוון מודיעין, במכונית הטויוטה המשפחתית. זה היה רכב של תשעה מקומות ובכולם היו חגורות כתף, למעט במושב אחד בו הייתה חגורת בטן בלבד – במושב בו אני ישבתי".

לצעוק ולהתרפא

משפחת וינברג ביקשה לפנות שמאלה, כדי להיכנס למושב גני טל, והאטה לצורך כך. רכב שנסע במהירות בכביש לא שם לב להאטה, ונגח בעוצמה ברכבם של בני המשפחה. מעוצמת המכה הסתחרר הרכב מספר פעמים, וכל יושביו היטלטלו בחוזקה קדימה ואחורה. חגורת הכתף בלמה את מרבית עוצמת הטלטלה, אך גופו של נעם, שהיה כאמור חגור בחגורת בטן בלבד, לא היה מוגן דיו הוא נפצע קשות. נעם מציין, שהוא היחיד מבני משפחתו שספג פגיעה ברמה כזו.

"לפני כמה שנים אזרתי אומץ, ושאלתי את אבי האם הייתי מוגדר במצב של סכנת חיים. אבא שלי אכן אישר זאת. במשך חודשיים מהתאונה הייתי מונשם ומורדם. אחרי חודשיים החלתי לגלות סימנים קלים של התעוררות, דבר שמכונה בז'רגון הרפואי 'הכרה מעורפלת'. חלפה עוד תקופה עד שפקחתי את עיניי, ובהמשך הצלחתי להניע את ראשי ולסמן כן ולא. הזיכרון הראשון שלי כשאני בהכרה מלאה בבית החולים הוא מתקופת חנוכה, כחמישה חודשים לאחר התאונה".

אחד האתגרים המשמעותיים עבור נעם הייתה הפגיעה שספג במיתרי הקול, אותה גילו רק לאחר שחזר להכרה. "כשהתעוררתי ניסיתי לדבר, אך לא הצלחתי. כעבור זמן הצלחתי להפיק מילים, אך באופן גרוע. הלכנו לבדיקה, ושם גילו שמיתרי הקול שלי משותקים ולכן הדיבור יוצא מהגרון. הרופאה אליה הלכנו הסבירה לי שככל שאדבר יותר - כך אראה שיפור בטיב הדיבור. ובאמת, היום הדיבור שלי השתפר באופן ניכר ממה שהיה בעבר. חלק מזה גם הודות לישיבה התיכונית בה למדתי", מפתיע וינברג. "בבית המדרש למדו הרבה תלמידים בקול רם, וכדי שישמעו אותי הייתי צריך לצעוק. ככה למדתי תורה, ו'על הדרך' הדיבור שלי השתפר".

עם סבו, בשיקום

"התקבלת"

מספר חודשים לאחר שהתעורר, חזר נעם לביתו לשיקום יום. "במשך השבוע נסעתי מידי יום לבית החולים, ובימי שישי אבא שלי לקח אותי לתלמוד תורה. בהמשך המינון של הימים בהם נסעתי לשיקום ירד". הוא משתף שבתקופה הראשונה מצבו היה לא קל : "בשנתיים הראשונות לאחר התאונה, היה צורך להאכיל אותי בכף, בגלל הפגיעה שספגו שרירי הידיים. גם היום זה לא פשוט לי, אך אחרי הרבה תרגולים אני מצליח לעשות זאת בעצמי". פרק הזמן של אשפוז היום לא היה פשוט כלל עבור וינברג. הוא מספר שמדי יום היה חוזר מהשיקום בשעות הצהריים, ועד רדת הערב נאלץ להיות מרותק לבית, כך שהשתעמם מאוד.

בבית החולים

רגע מרגש שזכור לו, ושנתן לו הרבה כוחות ותקווה באותה תקופה מורכבת, היה בחנוכה לאחר פציעתו. אחיו, שגדול ממנו בשנתיים, חגג מסיבת חנוכה בישיבת 'נווה' שבחולות חלוצה, בדרום הארץ. לרגל המסיבה נעשה מאמץ מיוחד לשתף גם את נעם ולהביא אותו, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים. "ראש הישיבה, הרב אסף נמבורג, 'קלט' אותי וניגש לומר שלום. הוא שאל אותי: 'נו, בעוד שנה וחצי, כשתהיה בגיל המתאים, תרצה לבוא ללמוד כאן?'. עניתי לו מיד: 'בוודאי', והוא השיב בחיוך: 'אם כך, אז התקבלת'. מבחינתי, מאותו הרגע היה לי למה לצפות. ידעתי שבעוד כך וכך חודשים אכנס לישיבה חדשה ואפגוש חברים. זה גם סייע לי להתרכז וללמוד עד כמה שיכולתי, כי רציתי להוכיח את עצמי במקום החדש אליו אכנס".

איך הייתה ההשתלבות בישיבה החדשה?

"החבר'ה שהיו איתי בישיבת 'נווה' הם חבר'ה מאוד טובים", מפרגן נעם, "חברתית היה לי ממש טוב שם. עד שהגעתי לישיבה, התגוררתי בבית ונזקקתי לעזרה צמודה מהמשפחה. כשהגעתי לישיבה, אחי הגדול שלמד בה היה זה שסייע לי. הוא היה מגיע מדי בוקר ועוזר לי להתלבש, מניח לי תפילין ומאכיל אותי. ממש לקח עליי אחריות מלאה. כעבור שנתיים אחי סיים את הישיבה והמשיך הלאה, ונותרתי בה בלעדיו. אמרתי לעצמי שכעת הגיעה ההזדמנות שלי לפתח עצמאות, וזה מה שעשיתי ואכן הצלחתי בכך. לצד זה, החברים שהיו איתי כבר הכירו אותי מספיק זמן, ידעו במה אני זקוק לעזרה ודאגו להושיט אותה".

נעם מציין, כי כישוריו הקוגניטיביים לא נפגעו בתאונה. כעבור ארבע שנים הוא סיים את פרק הישיבה התיכונית, כאשר באמתחתו בגרות מלאה, למעט מקצוע המתמטיקה ממנו קיבל ממשרד החינוך פטור חריג עקב הנסיבות.

"עזוב, זה לא בשבילך"

"כשסיימתי את הישיבה התיכונית, התלבטתי לאיזו ישיבה להמשיך. עמדו בפניי שתי אופציות: הישיבה שאחי הגדול פנה אליה, או ישיבה אחרת. החלטתי שעל מנת לפתח עצמאות, עליי לבחור דווקא בישיבה בה אהיה מוכרח להיות כמה שיותר עצמאי, ובחרתי באופציה השנייה". נעם פנה ללמוד בישיבת אלון מורה שבשומרון.

ההתחלה לא הייתה קלה, כך מספר וינברג. "אבל הבחורים שם הם חבר'ה מאוד טובים והשתלבתי בה טוב", הוא מדגיש. "ישיבת אלון מורה היא ישיבת הסדר, אשר משלבת לימוד תורה ושירות בצה"ל, ובסוף שיעור ב' או ג' כל תלמידי השיעור מתגייסים לצבא ביחד. כל חיי היה לי ברור שאני כמו כולם, וגם כשהגעתי לשלב הזה רציתי להתגייס כפי שעשו יתר חבריי. זה לא היה פשוט מבחינה בירוקרטית, ובמשך שנה שלמה דחפתי ודיברתי עם מי שצריך. כעבור שנה קיבלתי זימון לצו ראשון".

כשוינברג הגיע לבסיס בו נערכים מבדקי מיון לצבא, ראתה אותו הרופאה הצבאית וניסתה לצנן את התלהבותו. "היא אמרה לי: 'עזוב, אתה מתעקש על משהו שהוא לא בשבילך. אני רושמת שאתה רשאי להתגייס בתנאי שאתה מתגורר בבית ועושה 'יומיות'. ראיתי מול עיניי איך כל המאמצים שעשיתי עד הצו הראשון נמחקים בן רגע", הוא מספר. "לא ויתרתי לה, ולא הסכמתי לקבל זאת. לבסוף ניצחתי, והיא אישרה לי שאני רשאי להתגייס גם למקומות שלא מאפשרים לינה בבית".

במהלך שרותו הצבאי

כמו כולם

נעם התגייס לתחום המודיעין בבסיס פלמחים, סמוך לראשון לציון. במשך ארבעה חודשים הוא למד את החומר והתכונן לכניסה לתפקיד בפועל, כשבמקביל קיבל מחמאות מהדרג הגבוה ביחידה על האישיות המיוחדת שלו ועל כוח הרצון וההתמדה. "כעבור ארבעה חודשים קיבלתי הודעה שהייתה אי הבנה ואין במקום תקן עבורי. נאלצתי לעזוב את הבסיס".

וינברג חזר לישיבה אבל לא אמר נואש. הוא סירב להשתחרר מצה"ל, והמשיך לבדוק ולדחוף בנושא. "כעבור חצי שנה המאמצים הצליחו והתקבלתי לפיקוד צפון, שם שירתי שנה וחודשיים. השתחררתי מספר שבועות לפני שפרצה מלחמת 'חרבות ברזל'".

מהיכן שאבת את הכוחות להתעקש על עצמאות ולהתמודד עם האתגרים?

"מיום שהתעוררתי בבית החולים, אבא שלי שינן לי ללא הרף שאני כמו כולם ושעליי להתנהג באופן כזה, ולא ליפול לרחמיים עצמיים. היה לו כל כך חשוב להטמיע את זה בחינוך שלי, עד שאפילו על הרכב שלנו אין תו נכה. כילד הייתי רוטן על הגישה של אבא שלי", משתף וינברג. "לא הבנתי, למשל, למה אני צריך ללכת יותר ברגל רק בגלל ההתעקשות הזו. כיום אני מסתכל על החינוך שקיבלתי מאבא שלי בהתפעלות, יודע שבזכות הרוח הזאת הגעתי הרבה יותר רחוק, ומבין עד כמה זה היה משמעותי.

"אני מגדיר את עצמי כאדם רגיל עם מעט קשיים, ויש לי ממש סלידה מהביטוי 'נכה'. לפני זמן מה, חבר כתב לי משהו יפה בנושא", הוא נזכר. "בין היתר, הוא כתב שזו טעות לכנות 'נכה' אדם שקשה לו לבצע פעולות בסיסיות ובכל זאת מתאמץ לעשות אותן. אדם כזה הוא גיבור. 'נכה' זה מי שעושה מעשים שליליים".

בעת שרותו הצבאי

"להתייאש לא יעזור"

וינברג מוסיף ומשתף בתובנה משמעותית, שהייתה עבורו עוגן כוח נוסף. "הבנתי שאם אני אוותר לעצמי ולא אתעקש להתאמץ, יהיה לי רק יותר קשה. אתן לך דוגמה למקרה כזה: כשהתחלתי ללמוד בכיתה ט' בישיבת 'נווה', הייתי מבקר אצל פיזיותרפיסטית מצוינת. באחד המפגשים הראשונים, היא נתנה לי כמה תרגילים שנדרשתי לבצע כדי לשפר את תפקודי היד, והדגישה שצריך לעשות אותם לאט: 'אם תעשה אותם מהר, המוח לא יספיק לקלוט את השינוי שאנחנו מצפים לו'. למרות האזהרה, רציתי מאוד שהיד שלי תחזור לתפקוד כמה שיותר מהר, ובמקום לעשות את התרגילים לאט, השקעתי בכך, בממוצע, כשעה בכל יום. לאחר שנתיים של תרגול יומיומי, ראיתי שהיא צדקה וכמעט ולא ניכר שיפור בנושא.

"זה היה מייאש מאוד, ויכולתי בקלות ליפול לתוך הייאוש הזה. אך אמרתי לעצמי: 'מה יעזור לי להתייאש? אני אישאר בדיוק באותו מצב אם אפול לשם. אם אני רוצה להתקדם, כדאי לי לעשות מאמץ ולהמשיך".

האם אתה מרגיש שיש תכונות שבנית בעצמך דווקא בגלל מה שעברת?

"אני חושב שבגלל מה שעברתי, למדתי יותר להקשיב ולהאיר פנים. בצבא, למשל, היו לי הזדמנויות לעשות זאת, ובהן ראיתי עד כמה אוזן קשבת והקשבה כנה יכולה להיות משמעותית לסובבים. כיום אני אומר לעצמי שאומנם אני לא כל כך יכול לעשות חסד פיזי, אבל זה גם סוג של חסד שאני יכול לעשות ובשפע".

וינברג מספר על חיילת בבסיס בו שירת, ש'זרקה' פעם לעברו שהחיוך שלו מאיר לאחרים את היום. "כששמעתי את זה, הבנתי שזה באמת עושה טוב לאנשים, ומאז אני משתדל אפילו יותר".

מה איתך כיום?

"לפני שנה וחצי השתחררתי מהצבא וחזרתי לישיבה, ובמקביל התחלתי מדי פעם להעביר שיחה בשם 'כוח הרצון' על סיפור חיי". בסיום הריאיון, נעם משתף שבטווח הזמן הקרוב הוא ייצא לשוק העבודה, ולצד זה הוא מקווה לזכות להקים בית עם אישה שמתאימה לו בשאיפות ובדרך החיים.

המייל של נעם וינברג: noamns11@gmail.com