נדרים ושבועות: ההבדל, המשמעות והסכנות שכל אחד חייב להכיר

כמה פעמים שמענו אנשים, שלמרבה הצער לא נזהרים בלשונם, מתבטאים "נשבע לך כך וכך", או "נודר שכך וכך". נדר ושבועה הם חמורים מאד. אם אירע שאדם נשבע – הוא חייב לקיים את שבועתו, ובמידה וחלילה לא יעשה זאת, הוא מסכן את עצמו בקטרוג גדול. ישנה גם אפשרות להתיר נדר ושבועה, על פי ההלכה. אבל מה בעצם ההבדל בין נדר לשבועה? למה יש שני מסלולים של התחייבות כזו?

בכך עוסקת המשנה הנלמדת בדף היומי. המשנה קובעת: "חומר בשבועות מבנדרים, שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדר".

למרות הדימוי הרווח, הנדר אינו חיוב על האדם. מדין התורה, אדם שאומר "אני נודר לעשות כך וכך", לא אמר כלום! אין לזה משמעות. נדר זה דבר שחל בחפץ. אדם יכול לנדור הנאה מ-, הנאה ממשהו, לנדור הנאה מחפץ, מאדם, ממקום. בהלכה נדר דומה להקדש. כשם שאפשר להקדיש חפץ, והוא עובר לרשות הקדש, והנהנה ממנו עובר במעילה – כך אפשר להדיר את עצמו מחפץ. אך ורק דין שחל על החפץ, ולא חיוב על האדם.

ואילו השבועה היא חיוב על האדם, ולכן אומרת המשנה שהיא חלה "על דבר שאין בו ממש". אדם יכול להישבע שהוא יעמוד על הראש, והוא חייב לעמוד על הראש, וכך הלאה.

ודאי תשאלו, אם כן, מדוע כאשר אדם מתחייב דבר, הוא מוסיף "בלי נדר"? ואיך בכלל מועילים נדרים לתת צדקה? הרי נתינת צדקה עתידית היא "דבר שאין בו ממש"?

התשובה היא, שחכמים תקנו שנדרי מצווה יחולו, ולכן אם אדם נודר לתת צדקה, או כל מצווה אחרת, הנדר חל מדרבנן, ולכן כאשר אדם אומר שיעשה מצווה, או יתן צדקה, ואינו רוצה להתחייב, הוא מוסיף "בלי נדר".

בפרט זה, דין השבועה הפוך. הנדר הוא דבר חיצוני, הוא מוגדר כמשהו שחל על ה"חפצא", ולכן אדם יכול לחייב את עצמו לקיים מצווה, ואדרבה הגמרא אומרת שלפעמים זה דבר טוב, "האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל". אבל השבועה חלה על האדם, על ה"גברא", ולכן אדם אינו יכול להישבע לקיים מצווה, משום ש"מושבע ועומד מהר סיני" הוא, האדם כבר חייב לעשות, ואין משמעות לחיוב אחר או מקביל. שבועה לקיים את המצווה לא חלה.

הבדל נוסף הוא, שהשבועה צריכה להיות בת קיום. אם אדם נשבע לעמוד על הראש, יש לו בעיה: הוא צריך לעמוד על הראש. אם הוא יפר את שבועתו, ותהיה התראה, הוא יקבל מלקות. אבל מה הדין אם אדם נשבע לעשות דבר בלתי אפשרי? הדוגמא שהגמרא נוקטת היא להימנע משינה שלושה ימים רצופים, האם יש לו עברה בכך שהוא יירדם בסופו של דבר בעל כורחו? הרי הוא אנוס?

הדין הוא שהעברה אינה ההירדמות, אלא עצם השבועה. ברגע שאדם נשבע על דבר בלתי אפשרי, הוא נחשב למי שנשבע שבועת שווא, מקביל לשבועת שקר, ולכן הוא לוקה על עצם השבועה. את המלקות שלו הוא יקבל, והוא מוזמן ללכת לישון מיד אם בא לו, אין כאן שום שבועה, אלא רק שבועת שווא שנענשים עליה.

מלבד המלקות, שבועת שווא או נדר שווא הם סכנה. הגמרא אומר שבעוון שבועות ונדרים מתים ילדים קטנים. שכן לילדים קטנים אין חטא, רק הקטרוג והדין שמתעורר בעולם על כך שההורים שלהם מזלזלים בהתחייבות כלפי שמים, פוגע בילדים. הסיבה שחייבים לקיים שבועה – כי כל שבועה נחשבת כשבועה בשם ה'. כמו שה' אמיתי – כך דברי אמת. והמפר שבועה, כאילו מפקפק במציאות הבורא בעצמו. ואילו נדר נחשב כמו הקדש, והמפר נדר – כמועל בהקדש.

בנושאים אלו עוסקת מסכת שבועות בסוגיות שלמדנו השבוע.