צאלה נסעה אל מקום החיים — ודווקא שם חיכה לה המוות

צאלה גז רק לקחה תיק קטן, נשמה עמוק — ויצאה ללדת.

ברגע הכי משמח של החיים, רגע שבנוי מרחמים אינסופיים ותקווה חדשה, היא נסעה אל מקום החיים — ודווקא שם חיכה לה המוות.

מחבל מתועב, שונא חיים, שלף נשק וירה.
ירה באישה בהיריון.
ירה בלב של כולנו.
ירה בעתיד.

התינוק ככל הנראה ינצל, אבל הוא יגדל בלי אמא.
בלי החיוך שלה כשהוא ילמד ללכת,
בלי החיבוק שלה בלילה הראשון שהוא יפחד מהחושך,
בלי היד שלה שתאחוז בידו ביום הראשון לגן.
בלי הלב שידע לאהוב אותו לפני שידע לקרוא בשמו.

איך אפשר להכיל כזה כאב?
איך אפשר להבין שנשים קמות בבוקר עם בטן מלאה חיים — ונופלות ברגע כי מישהו קם עם לב מלא שנאה?

זה מזעזע.
אבל יותר מזה — זה מאיר.

מאיר כמה אנחנו, בני האור, פשוט לא באותו עולם.
הם מקדשים מוות.
ואנחנו — נושמות חיים.
הם חוגגים רצח.
ואנחנו — חוגגות לידה.
הם משחיתים.
ואנחנו בונות.
הם רוצים להשמיד.
ואנחנו רוצים להמשיך.

אני חושבת על כל האימהות בישראל.
כמה הן נותנות את עצמן. כמה הן יולדות, קמות בלילה, מחנכות, מאמינות.
וכמה כל ילד שנולד כאן, בארץ הזאת, הוא נס קטן שמכריז בקול:
החיים נמשכים.

ואולי, אולי זו המשימה שלנו עכשיו — להיות עוד יותר חיות.
עוד יותר אוהבות.
עוד יותר מאמינות.
עוד יותר יולדות.
להוליד אור בתוך החושך.
להוליד חסד בתוך אכזריות.
להוליד תקווה במקום שבו מישהו ניסה לקטוע את הנשימה.

שנבשר ונתבשר רק בבשורות טובות
וגאולה שלמה,