הצעקה הגדולה שהופכת לשירה: הרבנית ימימה מזרחי על הסוד הגדול של ל"ג בעומר

איך הכול זז! 

רעידות אדמה קטנות בלילה, 

טילים ואזעקות שמעירים אותנו. 

משהו זז בעולם. 

באיזשהו עולם בלתי נראה, עולם נסתר, 

הקב"ה מתכנן תכנונים שאנחנו עדיין לא יודעים.

.

אני רוצה להתחיל עם מילים יפהפיות:

"שְׁלוֹשָׁה וּשְׁלוֹשִׁים יוֹם לְעֹמֶר", כך קוראים לשיר. 

עָצַרְנוּ מִלִּסְפֹּר. מִלִּקְצֹר. 

לִקְּטוּ אוֹתְךָ, וַאֲנִי – שִׁכְחָה. 

מִשְׁתַּזֶּפֶת, מִתְפַּזֶּרֶת, 

נְתוּנָה לְחַסְדֵי הָרוּחוֹת וְהַשֶּׁמֶשׁ. 

צַעֲקָתִי הוֹלֶכֶת בְּכָל הַשָּׂדֶה, 

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. 

שִׁירִים שִׁירִים.

המילים האלה של נחמי רובין, אלמנת מירון, 

שנשארת עם שלושה יתומים יפהפיים בלי עין הרע

והיא מתארת איך היום השלושים ושלושה אצלה 

בשנה ההיא, היה פתאום הפסקת הספירה. 

האיש שלה – היא מתארת אותו כלֶקֶט שנלקט בשדה. 

אותה, כשִׁכחה. 

וצעקתה הולכת בשדה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אפשר לעצום עיניים 

ולראות את השיבולים ככה עפות ברוח. 

והיא חותמת, האישה הגדולה הגדולה הזו, בשִׁירִים שִׁירִים. 

איך צעקתה הגדולה בשורות, בתלמים החרושים בשדה, 

הופכת לשורות של שירים.

.

אם הייתי צריכה להגדיר את יום ל"ג בעומר, זה בדיוק

ההגדרה הזו של נחמי רובין, אלמנת מירון, 

כשהיא מתארת איך צעקתה הגדולה הופכת ליצירה 

והופכת לשירה. 

.

יום ל"ג בעומר היה צריך להיות יום שיא האבלות. 

עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא הפסיקו למות – 

למה? כי לגודל הזוועה, לא נשארו עוד. 

זהו. הם מתים מפסח ועד לל"ג בעומר

והאיש הזה – קם. 

והוא צריך להביט בעיני אשתו, שנתנה הכול כדי להגשים 

את חלומו ואת חלומה, ומה יצא? 

לא־כלום.

.

והאישה הזו מכרה את קלעי שערה.

והאישה הזו נדחפה מול כולם.

והאישה הזו נלחמה מול כל השכנים הלועגים: הבעל שלי 

יהיה בן תורה. האיש שלי יצליח במפעלותיו!

– וכלום, כלום! 

בבוקר של ל"ג בעומר ההוא, צעקתם הולכת בכל השדה. 

הם הפסיקו כבר לספור.

.

הבושות! תחשבו על השכן הזה שצחק עליה, איך בעלך 

נעלם ככה, הלך ללמוד תורה, אה? 

והיא עונה לו, אילו אישי היה שומע אותי עכשיו, 

הייתי אומרת לו שילך לעוד שתים עשרה שנה!

מה עושים עכשיו? מה יאמרו השכנים עכשיו?

.

... זה לא מעניין אותם. 

רבי עקיבא ביום ל"ג בעומר, קם ואומר: 

אני הולך לדרום. 

אני הולך לאנשי העוטף, האנשים האלה שידעו שצריך 

להתחיל הכול מחדש אחרי שהם נעקרו מהבתים שלהם, 

מהשדות שלהם. אחרי שהם חוו כזה חורבן גדול. 

אני הולך למצוא תלמידים חדשים. 

.

והוא מוצא – לא הרבה; חמישה. 

אבל איזה תלמידים! 

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, 

רבי יהודה בר עילאי...

.

מה מיוחד בהם? 

.

הם מודיעים לנו: חברים, יש תורת הנִגְלֶה. 

ולפי הנגלה, באמת כל מפעל החיים של נחמי רובין או של 

רבי עקיבא איננו. 

אבל איזה מזל שיש גם תורת נסתר שאומרת לנו, 

קומו ותתחילו מחדש, 

כי יש איזושהי תוכנית אלוקית כל כך כל כך גדולה. 

.

כך, אנחנו נראה טילים, אנחנו נראה פחד, 

אנחנו נראה את הכול זז, אנחנו נראה את החטופים שטרם

חזרו ואנחנו כל כך כל כך מחכים להם – 

אבל תעצומות האש של ל"ג בעומר הן תעצומות של כוח 

ש... עולה מלמטה. 

כל העולם כולו מלא כוח משיכה, ורק האש עולה מלמטה 

למעלה, בניגוד לכוח הכובד. 

זה סומך את הנפש; סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת.

האש הזאת נותנת לי יכולת לסמוך על כך 

שמהמקום הכי נמוך אפשר להבעיר מחדש, 

אפשר לגלות מחדש את האש. 

.

מפעל חייו של רבי עקיבא, כמו הצטמק לכדי נר קטן. 

הוא אחרי שְׁכוֹל. 

אבל וואו! כמה כוח הוא נותן לכולנו. 

.

ואני אסיים בעוד שיר כל כך יפה של נחמי רובין 

בספר החדש שלה, "שֶׁמֶשׁ בַּלַּיְלָה":

מֵרָחוֹק רוֹאָהּ... אוּלַי אוֹתְךָ?

כּוֹבַע שָׁחֹר, חֲלִיפָה שְׁחֹרָה אֲרֻכָּה

צַוָּארוֹן לָבָן מְבַצְבֵּץ.

מִקָּרוֹב אַף אֶחָד לֹא דּוֹמֶה.

לֹא כִּמְעַט, כֻּלָּם נְמַסִּים.

כִּתְמֵי שָׁחֹר־לָבָן מִתְעַרְבְּבִים, חוֹלְפִים,

רוֹקְדִים מוּלִי

מָחוֹל שֶׁל שְׁכוֹל.

בעצם כשהיא רואה במירון רוקדים, שחור־לבן, 

וואי, אולי זה הוא! 

וחושבת על אחרוֹת שרואות מדים – לא בהכרח שחור־לבן, 

גם ירוקים, 

ואומרות, "אולי זה הוא?" 

ובסוף זה לא הוא. 

גם את השכול הזה צריך לזכור השנה במירון.

לזכור את כל אלה שכל כך רוצים, כמו האש, 

לשוב ולעלות למעלה.