"אלימשה הודיע לי שהוא נכנס לעזה, זו הייתה השיחה האחרונה"

"היה לי כל כך קשה לשמוע השבוע על שני לוחמים שנפלו בעזה", אומרת שרה צימבליסט, אמו של אליהו משה צימבליסט שנהרג באסון הנמר"ה שהתרחש בסיוון האחרון, ומלבדו נהרגו בו עוד שבעה חיילים. "הלב שלי נשבר כשאלימשה נהרג", היא אומרת ומשתמשת בכינוי החיבה של בנה, "והוא ממשיך להישבר בכל פעם מחדש כשיש חלל נוסף. כמה עוד אפשר? אנחנו לא רוצים שאף אחד ייכנס למעגל העצוב הזה, ובפרט עכשיו לקראת יום הזיכרון. לחשוב על כך שמשפחות יושבות שבעה בימים אלו זה נורא".

משפחת צימבליסט

אליהו משה צימבליסט הי"ד

ילד של נתינה

משפחת צימבליסט עלתה לארץ לפני עשרים שנה בדיוק, כשאלימשה היה בן שנתיים. "אלימשה הוא הבן השלישי שלנו, מתוך שבעה ילדים שרובם נולדו בארץ", מספרת שרה, "כיום הבכורה שלנו נשואה עם ארבעה ילדים, והבת השנייה התחתנה לפני כחודש וחצי – מאורע משמח ומרגש מאוד בתוך שנת האבל".

על בנה היא מספרת: "אלימשה למד בישיבת ההסדר שעלבים, והתגייס עם בני הישיבה להנדסה קרבית. כשפרצה המלחמה הם היו לקראת סוף האימון המתקדם שאותו הם סיימו כמה חודשים לאחר מכן. התמונה המפורסמת שלו עם התפילין שפורסמה לאחר מותו על ידי דובר צה"ל, היא למעשה תמונה ממסע הכומתה שנמשך 22 קילומטרים, ובסיומו הם נעמדו עם זריחת השמש לתפילת שחרית. זו תמונה כל כך מיוחדת, ומשקפת את אלימשה, שהייתה לו תמיד דבקות במטרה לצד הקפדה על תפילות ועבודת ה' ללא שום פשרות.

"הפעם הראשונה בה הוא נכנס לעזה הייתה בתחילת ינואר, ומאז הוא היה במתכונת של 'בפנים-בחוץ, בפנים-בחוץ', אף פעם לא ידענו מתי בדיוק נפגוש אותו, אבל ידענו שבכל פעם שהוא יכול – הוא מתקשר, וכשיש אפשרות להקדים את ההתרעננות או להאריך אותה, הוא תמיד עושה זאת".

בשלב זה של השיחה מצטרף גם שמעון, אביו של אלימשה, ומספר על בנו: "הדבר המיוחד ביותר אצל אלימשה היה בכך שהוא ידע לזהות צרכים של אחרים, בלי שהם יבקשו, והוא תמיד ניסה לעזור להם. זה היה כישרון מאוד נדיר ויוצא דופן שהתבטא במגוון הזדמנויות – בין אם מדובר באדם מבוגר על כיסא גלגלים שזקוק לעזרה ובין אם בילד קטן שרוצה לעבור את הכביש. אלימשה תמיד ידע לזהות ולעזור. בנוסף ללב הזהב שהיה לו, היו לו גם ידי זהב עם כישרונות בנייה יוצאים מן הכלל. הוא ידע לבנות  וגם לבצע מגוון עבודות חשמל, נגרות וכדומה. הוא ניצל את הכישרונות שהיו לו כדי לעזור לאנשים, ועשה זאת המון".

ידעתם על כך שהוא עוזר לכולם? הוא שיתף במעשיו?

"ידענו על התכונות המיוחדות שלו, אך לא כי הוא סיפר, אלא פשוט כי הן באו לביטוי גם בבית", משיבה שרה, "אבל לסיפורים הנרחבים יותר נחשפנו רק בהמשך. כך למשל כשלמד בתיכון הייתה תקופה בה אב הבית היה חולה, ואלימשה מילא את מקומו במשך מספר חודשים. הוא סיפר לנו על כך בדרך אגב, כשציין: 'היום קראו לי מהכיתה כדי לתקן נזילה', או: 'ביקשו ממני לתקן כמה רהיטים', וכדומה. את הכל הוא עשה בשמחה, ולרגע לא הרגיש מנוצל. כשהגיע אב בית חדש, הוא התנדב מיוזמתו להישאר אחרי הלימודים כדי לחנוך אותו ולסייע לו בתחילת העבודה. 

"בשבעה על אלימשה שמענו גם המון סיפורים קטנים שמעידים על הערנות המיוחדת שהייתה לו לכל מקרה. כך למשל סיפר אחד הרבנים שהיה לו סטנדר תקוע ובלתי יציב. באחד הימים הוא הגיע לבית המדרש, וגילה שהסטנדר תוקן. הוא לא ידע מי אחראי על כך. היה זה אלימשה שעשה את הכל בטבעיות ובפשטות, בלי לסגוד לעצמו או לעשות עניין ממעשיו".

הפרויקט האחרון שביצע עם השכן, לפני שנפטר

התינוק אליהו וולף, הנכד של משפחת צימבליסט

פשוט לעזור

מתי הייתה הפעם האחרונה שפגשתם אותו לפני שנהרג?

"אלימשה נהרג בשבת פרשת נשוא, ובדיוק שבת קודם לכן, בפרשת במדבר, הוא הגיע הביתה לסוף שבוע", מספרת שרה, "היה לו סוף שבוע מלא וגדוש – ביום חמישי הוא הלך עם חבר לכותל, בשישי עזר לאחד השכנים שמתעסק בנגרות להקים בריכה בחצר הבית שלו. הם עבדו יחד במשך חמש שעות, ואחר כך סיפר לנו השכן שכבעל מקצוע הוא הציע דבר אחד, ואילו אלימשה הציע רעיון אחר. 'חשבתי היטב', אמר השכן, 'ולבסוף הגעתי למסקנה שהוא צודק, ולמרות שאני המנוסה – הרעיון שלו טוב יותר'.

"בשבת אירחנו את כל הילדים שלנו, כולל הנשואים והנכדים. צחקנו המון ונהנינו, אלימשה שיחק עם הקטנים ונתן יחס לכולם, וביום ראשון הסעתי אותו בחזרה לבסיס. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בראשון בלילה יצאתי לחתונה, וראיתי שהוא שלח לי הודעה קולית על כך שהוא נכנס לעזה, ושלא יהיה זמין, ובעזרת ה' נתראה בקרוב. בחלומות הנוראים ביותר שלנו לא העלינו בדעתנו שבשבת הבאה נקבל כזו בשורה".

איך הודיעו לכם על כך?

"התקרית של הנמר"ה התרחשה בחמש בבוקר, אבל חלפו כמה שעות עד שחילצו את כל שמונת ההרוגים וזיהו אותם באופן וודאי. בשעה שתים עשרה בצהריים, כשחזרנו מהתפילה בבית הכנסת, המתינו לנו נציגי צה"ל והודיעו לנו על כך".

איך ממשיכים הלאה, אחרי כזה אובדן?

"ממשיכים כי חייבים להמשיך", משיבה שרה, "יש לנו אמונה, ואנחנו יודעים שכהורים שעומדים בראש משפחה עם שבעה ילדים, שני חתנים וארבעה נכדים, מוטל עלינו לעשות את ההשתדלות כדי לגדל אותם בשמחה - לזכור את אליהו משה, ולצד זאת להמשיך לחיות חיים מלאים ושמחים, כפי שהוא בוודאי היה רוצה".

"אנחנו שואבים הרבה כוח מהפעילויות שנעשות לזכרו של אלימשה", מוסיף בעלה. "בימים אלו אנו כותבים ספר תורה לזכרו, וגם יש בית מדרש שמוקם לעילוי נשמתו, נכתבו המון ספרים שהוקדשו לו, וכן פעילויות רבות של אחדות ואמונה שנעשות מטעם ישיבת ההסדר שעלבים, בה הוא למד. אלימשה עשה בחייו כל כך הרבה דברים טובים, ואנו משתדלים להמשיך עם המסורת שהשאיר לנו, מקווים שנצליח לדבוק בכל התכונות המיוחדות שלו".

"יש גם שישה תינוקות שקרויים על שמו", מוסיפה שרה, "וגם זה דבר שמעודד ומשמח אותנו. אחד מהם הוא אחיין שלנו, תינוק נוסף הוא נכד של שכן, נולדו גם תאומים שאחד מהם קרוי על שמו, וכן עוד כמה תינוקות נוספים. גם לנו עצמנו יש נכד מתוק במיוחד שנולד בתוך השנה לפטירתו של אליהו משה, וקרוי על שמו".

ציינתם שאלו דברים שנותנים לכם כוח. הם גם מפחיתים מהכאב?

שרה: "אני לא חושבת שזה עוזר לגעגועים, אבל זה נותן לנו הרגשה שאנשים זוכרים את אלימשה ולא שוכחים אותו. כל דבר שמישהו עושה לעילוי נשמתו מעניק לנו תחושה של חיבוק ואהבה. אבל הכאב נשאר, וזה לא משהו שאפשר לקחת או להקל".

"אלימשה נהרג במלחמת מצווה", מוסיף אביו, "ואנו יודעים שזה לא לשווא. הוא היה בהנדסה קרבית והשמיד יחד עם חבריו המון תשתיות טרור, מה שמאפשר לשמחתנו לתושבי הדרום לחזור לבתיהם בביטחון רב יותר מכפי שהיו קודם. ההבנה הזו נותנת משמעות למוות שלו, ותקווה גדולה שהמלחמה הזו עוד תוביל את עם ישראל קדימה, ותצמיח אותו אך ורק למקומות טובים".

ומה הייתם רוצים שאנשים ייקחו לחיים מאלימשה?

"אחרי מותו פרסמנו סטיקר לזכרו עם הכיתוב 'אל תחכו שיבקשו, פשוט תעזרו'", מצטטת שרה, "זה לא משפט שאלימשה נהג לומר, אבל הוא המחיש אותו בכל תנועה ובכל התנהגות שלו. זה גם המסר שהיינו רוצים שיעבור הלאה – ההסתכלות על כל אחד ועל מה שהוא צריך, בין אם זה עשייה מעשית ובין אם זה פשוט חיוך ונתינת יחס. 'אל תחכו שיבקשו, פשוט תעזרו'".