הדף היומי: כל מה שלא ידעתם על עדים זוממים

התחלנו מסכת חדשה, מסכת מכות. המסכת עוסקת בעuנשי מלקות, ולכן קרויה מכות. הפרק הראשון עוסק בדיני עדים זוממים.

עדים זוממים הם עדים שזממו על אדם אחר על ידי עדות שקר. הם העידו שהוא ביצע מעשה שעליו הוא ראוי לעונש או לתשלום ממון, והדין בתורה הוא שכאשר זממו – כן ייעשה להם. אם הם ביקשו להרגו – הם ייהרגו, ביקשו להפסידו ממון – הם ישלמו לו את אותו הסכום.

כיצד העדים נעשים זוממים? הרי אם מגיעים עדים אחרים ואומרים "שקר אמרתם, היינו שם והוא  לא ביצע את המעשה", אין עדיפות לעדים השניים מן הראשונים. אלו הם "עדים מכחישים", לא זוממים, והמכחישים נפסלים מספק, שכן אין אנו יודעים מי דובר אמת. העדים הזוממים הם אלו שאחרים העידו עליהם שלא היו כלל במקום העדות, "עמנו הייתם", ולכן נאמנים העדים השניים כדי להעניש את הראשונים.

אך באיזה שלב נעשים העדים זוממים? האם אפילו לפני שהתבצע גזר הדין על פיהם? או רק אחרי שהתבצע? אם היו שואלים אותנו, היינו אומרים שעיקר עניין עדים זוממים הוא אחרי שנעשה הדין על פיהם, על זה ראויים הם להיענש. אבל אם הם רק זממו, ועצרו אותם לפני הביצוע, אין סיבה להרוג אותם, שהרי לא הצליחו להזיק.

אמנם הדין הוא להיפך: "הרגו – אין נהרגין". אם כבר בוצע גזר הדין, אין להרוג אותם. המהר"ל מסביר את טעם הדבר, שהדיינים אינם אלא בני אדם, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ייתכן שהדיין טועה. ייתכן גם שעדים, אף על פי שבחקירתם הם נראים אמינים מאד, הם בכל אופן שקרנים. או להיפך, עדים שנראים מבולבלים, עדיין אומרים אמת. אבל כמובן אין לנו ברירה אלא להיצמד לחוק ולדין, ולעשות ככל יכלתנו. אנחנו סומכים על הקב"ה, שאם נעשה ככל יכלתנו ובהתאם להלכה – הוא ידאג לשאר, "המשפט לאלהים הוא". ולכן כאשר כבר נהרג אדם, ייתכן שאכן העונש הגיע לו, או משום שביצע את העברה או מסיבה אחרת, ולכן אין הורגים גם את העדים, כי במקרה כזה אנו עושים בידיים דבר סותר: ברור שאחד הנהרגים הוא זכאי, או הנדון או העדים, ואילו כאשר לא הורגים פעמיים, אנו מקווים שאכן הרגנו את האדם הנכון.

אך מה הדין בענייני ממונות? כאשר שילמו על פי העדים כסף, האמנם ייפטרו? על כך אומר רבנו יצחק הזקן בעל התוספות: לא, אין הם נפטרים, משום שממון אינו דומה לנפשות. את הנהרג אין להשיב, אי אפשר להקים אותו מן המתים. אבל את הכסף אפשר להחזיר. מחזירים אותו לבעליו, וממילא העדים לא עשו באמת מעשה בלתי הפיך, הם עדיין בגדר "זוממים", ולכן מענישים אותם.

המשנה הראשונה במסכת מכות דנה במקרה שאי אפשר להעניש את העדים הזוממים באותו עונש שהם זממו, למשל: עדים העידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, כלומר פסול מן הכהונה, חלל. עבורו זה עונש חמור מאד: הוא נפסל מדיני הכהונה, הוא לא מקבל תרומה, הוא לא נושא כפיים ועוד ועוד. אבל אם נקבע עונש זה על העדים הזוממים, שאינם כהנים, אין לזה משמעות, ישראלי בן גרושה הוא ישראלי לכל דבר. מה עושים? קובעת המשנה שבמקרה כזה העדים האלו לוקים ארבעים מלקות. אך יתירה מכך, אפילו אם העדים הם כהנים, עדיין לא קובעים עליהם את דין בן גרושה או בן חלוצה, משום שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם", ודורשים "לו ולא לזרעו". אם אנו פוסלים אדם מן הכהונה, גם זרעו נפסל. הבן של חלל הינו בעצמו חלל, וזה עונש לא הוגן שהתורה לא קבעה, להעניש גם את זרעו. מצד שני, להעניש רק אותו ולקבוע שהבן שלו לא יהיה חלל, זה גם מנוגד לדין של "ועשיתם לו כאשר זמם", זה לא "כאשר זמם", כי הוא זמם לפסול אותו ואת זרעו. לכן הוא מקבל מלקות כדין אדם רשע.