פרשת מטות-מסעי עם פירוש הרמב"ן: דבר תורה מעמיק וקולע לכל המשפחה

בפרשת השבוע, פרשת מטות, מסופר על מלחמת מדין, ועל כך שלא מת אף אחד מחיילי ישראל במלחמה זו. בעקבות כן, הפקודים הממונים על אנשי הצבא התנדבו לתרום את השלל הבא לידם ממלחמת מדין. וכך מסביר הרמב"ן את דבריהם: "הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו, שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שייפקד מן הצבא. ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן לה' המציל אותנו, לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממוות ובמלחמה מידי חרב".

שואל הרמב"ן: מהו ה"זיכרון" שבקרבן הזה? איך ניתן לכנות תרומה חד-פעמית כ"זיכרון לדורות"? לשם כך הוא פונה להסבר עמוק יותר, ומקשר את הקרבן במלחמת מדין למהלך כללי בתורה.

הרמב"ן בתחילת הקדמתו לביאורו על התורה מסביר את הפסוק: "עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם".

מהו "התורה והמצווה"? מה נכלל ב"תורה", שאינו נכלל כבר ב"המצווה"?

מסביר הרמב"ן: "'המצווה' – מספר המצוות כולן, עשה ולא תעשה. אם כן 'התורה' – יכלול הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה".

כלומר, כיוון ש'המצווה' כבר כולל את כל מצוות העשה והלא תעשה, הרי שבעל כרחך כוונת המילה 'התורה' היא ל'הוראה'. והיינו, ההוראות העולות מן הסיפורים. כי גם הסיפורים כוללים 'הוראות', ואף שלא ניתנו בלשון ציווי.

והרי אם כן, יש כאן פסוק מפורש שמתייחס לסיפורים שנכתבו מתחילת בראשית, וקורא להם 'תורה' – שהוא מלשון הוראה. פסוק מפורש, המלמד אותנו שאף סיפורים אלו הרי הן הוראה עבורנו.

עוד כותב הרמב"ן שאכן יש כן מצווה לדורות. יש כאן לימוד, שבכל מלחמה יש לתת מן הבא בידו תרומה לה'. וכך לשון הרמב"ן: "שהיא פרשה מלמדת לדורות. יש כאן לימוד, שבכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה'... ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה עניין ראוי לומר בו זיכרון לבני ישראל לפני ה'. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חוק וזיכרון לדורות לעשות כן". ומוסיף עוד, שמצינו הנהגה זו גם אצל דוד המלך: "מערי הדרעזר לקח דוד נחושת רבה מאוד בה עשה שלמה את ים הנחושת ואת העמודים ואת כלי הנחושת, וכתיב, גם אותם הקדיש המלך דויד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגויים". וזהו ה'זיכרון' הנאמר בפסוק זה. ה'זיכרון' הוא בכך, שנאמרה בזה הנהגה חדשה – לדורות!

"ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם, לא היה בה ענין ראוי לומר בו 'זיכרון לבני ישראל לפני ה'', אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חוק וזיכרון לדורות לעשות כן".